היי,

זוכרים שכתבתי על המצב שלי בלימודים? אז עכשיו המצב התבהר עוד יותר. 99% שלא תהיה לי תעודה בהדרכת שחייה ולפיכך גם לא תהיה לי תעודה בהידרותרפיה. ביום ראשון האחרון היה לי מבחן בהעברת שיעור שחייה במשך רבע שעה ונכשלתי בגדול, בפעם השניה. התחננתי בפני המדריכה שתיתן לי הזדמנות שלישית בשבוע הבא והיא הסכימה בחוסר רצון, אבל אמרה ששבוע אחד לא מספיק כדי לבצע מהפכה. שבוע אחרי זה יש לנו את המבחן העיוני ובזה סיימנו עם לימודי הדרכת השחייה מלבד שלושה ימי לימוד של "תורת האימון" ושלושה ימי לימוד של "פסיכולוגיה של הספורט" שאלו לימודים עיוניים שמלמד מישהו שלא קשור למים.

ובהתחלה שקלתי לקחת קשה את דבריה כשאמרה שלא אוסמך להיות מדריכת שחייה השנה, כי הרי לדברי הרכזת של ההידרותרפיה - היא כנראה תמליץ על אי קבלת תעודה בהידרו אם לא אוסמך השנה למדריכת שחייה, כי הרי זה מתווסף גם לזה שנכשלתי בווטסו, ואז החלטתי שאני מסרבת להגיב כמו בפעמים קודמות. בפעמים קודמות בהן עשו לי שיחה קשה בלימודים אז בכיתי, הייתי נסערת, חזרתי הביתה ונכנסתי למיטה להיות בדיכאון כמה ימים. 

אבל הפעם הבנתי שלהיות מדריכת שחייה ולהיות הידרותרפיסטית זה לא היעוד שלי. פתאום הבנתי שגם אם בדרך נס כן יסמיכו אותי - למה שארצה לעסוק בתחום שכל כך קשה לי? 

והתחלתי לחשוב שסתם בזבזתי שנה שלמה וההורים שלי סתם שילמו 19000 שקל, אבל פתאום הכה בי כמה השנה הזאת נתנה לי. כמה היא נתנה לי באמת. לא בקטע של סתם להשלות את עצמי כדי לעודד את עצמי.

קלטתי כמה שלפני השנה הזאת לא ידעתי לשחות ועכשיו אני יודעת את שלושת הסגנונות.

קלטתי כמה השתפרה לי המוטוריקה.

קלטתי כמה למדתי על קודים חברתיים, כי היה מדובר בקבוצה רק של 17 ובחנו את ההתנהלות האישית שלנו, אז למדתי איך להתנהג בקבוצה, למשל יותר לסתום את הפה, שזה משהו שהיה לי תמיד נורא קשה.

ורכשתי גם חברות טובות.

ולמדתי דברים שיא המרתקים שמאד העשירו אותי ומאד לימדו אותי הרבה על גוף האדם, על עצמי, על איזה דברים יש בעולם וגם דברים שקשורים לתכונות המים.

ובסך הכול, היה לי גם נורא כיף.

וחשבתי על מה שזאת שמלמדת אותנו הדרכת שחייה אמרה: זה שאם הייתי מגיעה לקורס בתור תלמידה לשחייה ולא בתור סטודנטית להדרכת שחייה, והייתי מגיעה לרמת השחייה שהגעתי אליה - היא כבר לא הייתה מציקה לי לשפר אותה כי יש לי עכשיו "ארגז כלים" כהגדרתה מספיק גדול כדי ללכת לשחות לכיף שלי שלוש פעמיים בשבוע. אבל זה לא מספיק כדי להיות מדריכת שחייה. 

וחשבתי על מה שהרכזת של ההידרו אמרה לי: שאם התחלתי ברמה 0 מבחינת מוטוריקה - עכשיו אני רמה 4, שזה שיפור גדול יחסית לעצמי, אבל לא מספיק כדי להיות הידרותרפסטית.

ופתאום קלטתי שאם הייתי מגיעה בתור תלמידה לשחייה - היו עכשיו שיא הגאים בי כי עשיתי תפנית של 180 מעלות. ממצב שלא ידעתי לשחות בכלל - אני שוחה עכשיו את שלושת הסגנונות. ולכן אני צריכה להיות גאה בעצמי.

ואם הייתי מגיעה להידרו לא בתור מישהי שמטרתה להיות מטפלת אלא בתור מטופלת שמטרתה לשפר מוטוריקה - גם היו עכשיו שיא הגאים בי כי עשיתי תפנית גדולה יחסית לעצמי.

אז זה לא היעוד שלי להיות הידרותרפיסטית ומדריכת שחייה, אבל זה לא אומר שלא השגתי הרבה השנה.

ואני מאד גאה בעצמי שלמרות שלא אוסמך - אני מתכוונת להגיע לכל השיעורים והמבחנים שנשארו.

אני אגש למבחן העיוני והמעשי בהידרו ולמבחן העיוני והמעשי בהדרכת שחייה.

במסגרת הדרכת השחייה: אני אגיע לשלושת ימי הלימוד של "תורת האימון" ואגש למבחן ואז אגיע לשלושת ימי הלימוד של "פסיכולוגיה של הספורט" ואגש למבחן. זה מעניין וקשור לתחום בו עשיתי תואר.

אני אגיע לשני ימי הלימוד שנותרו במסגרת ההידרו. אחד מהם בפסיכופתולוגיה, שזה נשמע לי נורא מעניין לאור התואר שעשיתי ואחר כך יש יום לימוד בו נלמד "ווטר דאנס" שזה ריקודים במים מה שנשמע לי מאד כיף.

ביולי אני אעשה את התעודה בעזרה ראשונה. הרי תעודה בעזרה ראשונה יכולה לשמש אותי לעוד אלף ואחד דברים.

אני גם אגש למבחן בפיזיולוגיה שיש לי ביולי. אולי הקורסים באנטומיה ופיזיולוגיה ישמשו אותי למשהו אחר וגם אם לא - חשוב להכיר את גוף האדם.

בקיצור, יש לי לימודים ומבחנים עד סוף יולי ואני מתכוונת להגיע לכל ימי הלימודים ולגשת לכל המבחנים והפעם בלי לחץ.

וחשבתי על זה שאני מתבאסת שזו כבר הפעם השנייה שהלכתי ללמוד ושוב אני יוצאת בלי מקצוע. אבל את התואר כן סיימתי בשלוש שנים וכן קיבלתי את הזכאות. וזו לא אשמתי שהוא לא מיקצע אותי. 95% מהתארים הראשונים ההומניים לא נותנים מקצוע ואולי בעתיד התואר כן יעזור לי, כי יש מקומות עבודה שדורשים תואר ראשון ולא משנה במה. 

וחשבתי גם על זה שאני מתבאסת על כך שאני כבר שבע שנים בשוק העבודה ועדיין בלי מקצוע וכמה שנמאס לי מעבודות מזדמנות. אבל מישהי שהתייעצתי איתה אמרה לי ששבע שנים נראים לי הרבה עכשיו אבל תכלס בין גיל 27 לגיל 62 שזה גיל פרישה לפנסיה, יש לי עוד 35 שנה שזה פי חמש מהזמן שביליתי עד כה בשוק העבודה ויותר מכל הזמן שאני חיה. אז שבע שנים זה לא כזה הרבה.

וגם חשבתי על כמה הרבה אנשים אני מכירה שעשו הסבות ואנשים שלמדו שנה משהו ואז החליפו למשהו אחר ואנשים שעשו פעמיים שנה א ולא נתנו להם לעבור לשנה ב ואנשים שעשו שני תארים ראשונים או שני תארים שניים או עשו שלוש פעמים פסיכומטרי ובסוף למדו בפתוחה ועוד אלף ואחת דוגמאות. וזה קורה. זה מותר.

וגם חשבתי על זה שאין לי מה להלקות את עצמי כי באמת ובתמים עשיתי כל מה שיכולתי: הגעתי לכל השיעורים, הגשתי את כל העבודות, לקחתי שיעורים פרטיים בשחייה כל השנה, ניגשתי לכל המבחנים, הראיתי יחס רציני. לפעמים דברים פשוט לא נועדו לנו.

פחדתי מלאכזב את ההורים שלי ששילמו כל כך הרבה כסף, אבל אימא שלי דווקא הראתה הבנה. היא הבינה שאין טעם לנזוף בי, כי אני באמת עשיתי כל מה שיכולתי. 

נזכרתי בשלוש הפעמים העיקריות בהם נלחמתי בשיניים ולא הלך: הפעם הראשונה הייתה שהלכתי לעשות שירות לאומי, במטרה לעשות שנתיים או לפחות שנה ובסוף שרדתי שם רק שמונה חודשים.

הפעם השנייה הייתה שפרשתי מלימודי נהיגה, אחרי יותר משנתיים, בהם למדתי בכמה ערים שונות ושילמתי על זה המון כסף והשקעתי בזה המון כוחות פיזיים ונפשיים.

הפעם השלישית הייתה כשקיבלתי בפסיכומטרי בפעם השנייה פחות מבפעם הראשונה.

ובכל שלושת הפעמים האלה הייתי בטוחה שסוף העולם הגיע והיום אני כבר בכלל לא חושבת עליהם. אלה דברים שקורים.

ומה התוכניות שלי הלאה? הלכתי לייעוץ. זאת שהתייעצתי איתה אמרה לי שבאמת, גם אם באורח פלא אוסמך, אז חבל שאעסוק במשהו שכל כך קשה לי. היא זו שגם אמרה לי ששבע שנים זה לא כזה הרבה יחסית ל35 שנה שנותרו לי בשוק העבודה. היא המליצה לי לא להתחיל ללמוד משהו אחר באוקטובר הקרוב, אלא באמת לחשוב על זה לעומק, להתייעץ עם כל מי שאפשר כולל יועצים תעסוקתיים, לבחון את הדברים ביסודיות כדי שבאמת אלך למשהו שבאמת מתאים לי. היא אמרה שלימודים באוקטובר הקרוב זה שוב לשלם המון כסף ושוב להיות נורא בלחץ ושהיא לא חושבת שזה יהיה לי טוב כרגע. אני חושבת שהיא צודקת, למרות שזה מבאס אותי.

אמרתי לה שאני כבר שבע שנים בשוק העבודה ואני מתה כבר שיהיה לי מקצוע ואני מתה כבר שאוכל להחזיק מקום עבודה כי כבר שבע שנים אני מפוטרת שוב ושוב. היא אמרה שאלה שני דברים שונים ושאני צריכה לעשות ביניהם את ההפרדה. הציעה לי לחפש עכשיו עבודה שהיא לא פסגת השאיפות שלי ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיק בה, שאנסה להלחם בדברים שתמיד גורמים לכך שיפטרו אותי ואקבל כמה שיותר הכוונה בקשר לכך, כדי שאחר כך, שאשיג מקצוע ואתחיל לעבוד במקצוע שלי, באמת אוכל להחזיק בעבודה הזו ולא אהיה מפוטרת גם ממנה. נראה לי שהיא צודקת. 

אני חושבת שאני צריכה באמת לאזן עכשיו גם את המצב בחשבון הבנק שלי. ביררתי ומסתבר שיש לי 7200 שקל שנחסכו לי לפנסיה מהמוקד הקודם בו עבדתי בסקרים ומחברת האשראי בה עבדתי. הפרוצדורה היא ממש לא מסובכת: התקשרתי לחברת הביטוח ששלחה לי טופס שנקרא 161 ועוד שני טפסים. אני יכולה למלא את הטפסים ולשלוח להם מיד עם צילום תעודת זהות וצילום של צ'ק ואז אקבל את הכסף תוך 30 ימים וזהו. הבעיה היחידה שאז אצטרך לשלם 35% מס, אז אני יכולה לגשת עם הטפסים שהם שלחו לי לפקיד שומה, להסביר לו שאני סטודנטית ענייה ואז סביר להניח שהוא יפטור אותי מהמס ואז אני אשלח להם את הטפסים יחד עם האישור שלו, לא לקחת ממני מס.

חשבתי על זה שבתגובות לפוסט הקודם, אנשים אמרו לי שזה דבר חסר אחריות מבחינה כלכלית לפדות את הפנסיה, אבל לאור העובדה שאני עומדת להיכנס למינוס 9,000 ושיש לי כמה הלוואות להחזיר, אז אני דווקא חושבת שזה יהיה המעשה הנכון בהחלט, במקום לקחת עוד הלוואה בפעם המיליון. אם שנה בה עבדתי בסקרים 12 שעות בשבוע ואחרי זה עוד שנה בה עבדתי בחברת האשראי 30 ומשהו שעות בשבוע - גרמו לכך שיחסך לי 7200 שקל, אז ב35 שנה שנשארו לי בשוק העבודה, אני בטוחה שיחסכו לי מאות אלפי שקלים. אני זקוקה ל7200 שקל הלאה עכשיו. אנשים אמרו לי בתגובות לפוסט הקודם שאני "דנה את עצמי לעוני" אבל אני בכלל לא מסכימה שה-7000 שקל האלה הם אלה שיכריעו את הכף, כשאגיע לגיל 62 בעוד 35 שנה. יש לי די והותר זמן לחסוך לפנסיה עד אז. 

אני רוצה להפסיק לעשוק את ההורים שלי. בעוד חודש וחצי, כשאסיים עם הלימודים הנוכחיים, אז נדרתי נדר שלא אקח מהם יותר שקל. עד שאני אתחתן בעזרת השם ואז אבקש מהם לעזור לי בהוצאות של החתונה.

ואם כבר הזכרתי חתונה: המצב עם א ממש טוב. אנחנו ביחד כבר יותר משמונה חודשים ומאד מאושרים. אני מחזיקה אצבעות שנעבור לגור ביחד בספטמבר. הוא הבטיח לי בהן צדקו שהגירושים שלו יהיו חתומים וסופיים לגמרי עד ספטמבר. 

גם המצב החברתי שלי ממש טוב, כפי שפירטתי בפוסט הקודם.

וגם המצב המשפחתי. אני מזה מרגישה בת מזל שיש לי אימא כמו שיש לי. התגובה שלה לכל הסיפור הזה עם הלימודים הייתה ממש מדהימה. אני תמיד יכולה לסמוך על ההורים שלי שיהיו לי גב ושיתמכו בי בכל צורה שאזדקק. אני גם מכורה לאחיינים שלי ואני והאחיות שלי מאד אוהבות זו את זו.

בקיצור: אל יאוש. אנשים נבנים לאורך זמן.

חג שמח.

שלכם,

נונה.