היי,

פתאום חשבתי על הקטע הזה שיש לי עם עירום, ליתר דיוק עם החלפת בגדים. שמתי לב שאני לעולם, אבל לעולם, אלא אם כן חיי יהיו תלויים בכך, לא מתפשטת ליד בנות אחרות. אין לי בעיה שבנות אחרות יראו אותי בתחתונים וחזייה, אבל בכל השנים שצברתי על פני האדמה, כמעט מעולם לא הורדתי חזייה מול בחורה אחרת ובוודאי שלא תחתונים. במלתחות אני מתעטפת במגבת כשאני יוצאת מהמקלחת, הולכת לתא הלבשה או לתא שירותים ושם פושטת את המגבת ומתלבשת. יצא לי להיתקל המון בסיטואציה הזו בחודשים האחרונים, סביב זה שאני לומדת הידרותרפיה והדרכת שחייה וסביב זה שאני מקבלת שיעורים פרטיים בשחייה. 

אבל יחד עם זאת, קוראים וותיקים וקבועים בוודאי זוכרים את הסטוצידה שהייתי בה במשך שנים רבות. נוצר מצב מצחיק שיש גברים רבים שהתפשטתי מולם, למרות שזה עתה הכרתי אותם, אבל מול בחורה לא אתפשט, גם אם אני מכירה אותה שנים. אני מניחה שזה קשור ליצר התאווה. שמול גבר אני לא סתם מתפשטת, אלא שזה מוביל לסקס. ההתפשטות היא חלק מתהליך הסקס. ואגב, אני שונאת את הגוף שלי. במיוחד מאז השמנתי כל כך. אבל אני מניחה שהסיבה שאני לא מתביישת להתפשט מול גברים, זה שאני חושבת שאני מאד טובה במיטה, ובכך אפצה ובגדול על שומני הרוטטים.

לא שהפסקה השנייה רלוונטית עכשיו, כי אני כבר לא בעולם של סטוצים. יש לי בנזוג קבוע כבר יותר מחצי שנה, ולכן מן הסתם חדלתי להשתרלל. אני לא מתכננת לשכב, או אפילו להתנשק, עם אף גבר אחר יותר. לפעמים זה קצת מפחיד אותי ש-א הוא הגבר האחרון שאשכב איתו, אבל עוד יותר מפחיד אותי להיות לבד. אני מותשת מהחיפוש. ואני גם אוהבת את א. ואם נחזור לנושא ההתפשטויות, עם א אין לי בעיה להתפשט גם שלא לצורך סקס, אלא לצורך החלפת בגדים. אני מרגישה בנוח עם הגוף שלי במחיצתו. 

עוד דבר ששמתי לב, זה שבניגוד לאימי ואחיותיי, כשצריך להחליף בגדים, אין לי את הקטע של לסגור חלונות. למשל, קרה כמה פעמים שאימא שלי קנתה לי חולצה חדשה או שמלה חדשה ונתנה לי אותה במטבח וביקשה ממני למדוד מיד, כדי לדעת אם המידה נכונה ואם צריך להחליף את הבגד, אז פשטתי את חולצתי וממש לא היה אכפת לי שיש חלון פתוח מולי. או כשאני מחליפה בגדים בחדר שלי בדירה ופתאום נזכרת שהבגד הבא שתיכננתי ללבוש תלוי על החבל, אז אין לי בעיה ללכת לחבל, שמצוי במרפסת כשאני עירומה או לבושה בתחתונים. רוב הסיכויים שאף אחד לא יראה אותי וגם אם כן - לא נראה לי נורא שעובר אורח יראה אותי לשבריר שניה עירומה ואז כולנו נמשיך בחיינו. כשאימא שלי הייתה בבית חולים ורצתה להחליף כותנת - אז היה נראה לי קצת מוזר שצריך לסגור את כל הווילונות ביסודיות כזו ולשמור מכל משמר שאף אחד חלילה לא יעבור. ואם מישהו לרגע יראה אותה בלי בגדים - מי ימות?

אבא שלי היה ילד רעב וכנראה שמעולם לא הצליח להתגבר על כך, כי הוא ממשיך עם כל מני קטעים של ניצול שואה, למרות שהוא בכלל פרסי ולא פולני ולא עבר את השואה. בכל מקום שיש בו אוכל בחינם - אבא שלי דוגל בכך שחייבים לאכול. והרבה.

לפני כמה שנים, נסענו לחופשה בטורקיה במלון הכול כלול. הייתה שם ארוחת השכמה, ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת בוהוריים, ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב וארוחת חצות. אבא שלי לא פספס אף אחת מהן. מבחינתנו האטרקציות היו המגלשות, הבריכה, הים, ההופעות. מבחינת אבא שלי האטרקציה הייתה האוכל. הוא גם לא הפסיק לדבר על זה.

בטקס סיום התואר של אימא שלי הביך אותי מאד שהוא גרף אל תוך שקית פירות ועוגיות. אני לא מבינה איך הוא לא התבייש לעשות זאת. הרי האוניברסיטה היא מקום העבודה שלו.

אחותי למדה בפנימיה למחוננים. אומנם הפנימייה היא בירושלים ואנחנו לגמרי במקרה מירושלים, אבל היו שם ילדים מכל הארץ. כולל מאילת וקריית שמונה. לילד בן 16 אין רכב ולכן רבים מהם נאלצו להיות בדרכים למעלה משש שעות כשרצו לנסוע לבית הוריהם לסופשבוע. אחותי, לעומת זאת, הייתה גרה חמש דקות נסיעה משם. אבא שלי היה בא לקחת אותה בימי שישי ולוקח לילדים, שנאלצו להעביר שעות רבות בדרכים, את הסנדוויצ'ים שהפנימייה הכינה להם. הוא הפסיק רק כשאחותי אמרה לו שאם לא יפסיק לקחת להם את הסנדוויצים - אז היא לא מוכנה שיבוא לקחת אותה. 

חשוב לציין שאבא שלי לא שמן. הוא מעולם לא היה שמן ואני חושבת שהוא גם לעולם לא יהיה שמן. בבית הוא בכלל לא אוכל כזה הרבה. מדובר רק על אוכל חינם בחוץ. אגב, הסיבה שאבא שלי לא משמין, היא כשהוא בבית ואוכל ארוחה אז הוא אוכל ארוחה גדולה ומשביעה ואז לא מנשנש לעולם. בניגוד אליי, שאוכלת איזה טוסט מסכן ואחרי שעה - אני כבר שוב רעבה ולוקחת במבה. מעולם לא השמנתי מאוכל. רק מנשנושים. 

אבא שלי אוגר כמויות אדירות של אוכל. תמיד יש במקרר עשר חבילות גבינה מלוחה ובארון עשר קופסות קפה. תמיד בטיולים אבא שלי מביא צידניות מלאות כל טוב כדי ש"לא יחסר". אגב, הדחף הזה שלו לקנות כל כך אוכל - גורם לזה שדברים מתקלקלים ומאבדים מתוקפם. ואז אבא שלי אוסר עלינו בתוקף לזרוק את זה. ואז רק הוא אוכל את זה. במו עיניי ראיתי אותו אוכל גבינה מלוחה שפג תוקפה חודשיים וחצי קודם. ומאיץ באימא שלי להכין בשר שעל האריזה שלו כתוב שפג תוקפו חצי שנה קודם. אבא שלי טוען שהם "סתם כותבים" ולא מוכן לקבל שום טענה אחרת בשום פנים ואופן. 

אגב, הוא חושב ש"הם סתם כותבים" לא רק בקשר לתאריך פג תוקף, אלא גם בקשר למספר קלוריות וכדומה. כשראה אותי שותה קולה "זירו" - טען בתוקף שיש בזה מלא סוכר ולא עזר שהראיתי לו שכתוב שיש פחות מקלוריה אחת בכוס. כשראה אותי אוכלת סלט עם רוטב אלף איים לייט, טען שהרוטב ה"לייט" - זהה לגמרי לרוטב הרגיל ולפיכך גם משמין כמוהו ולא היה טעם להסביר לו שאם החברות "סתם יכתבו" דברים לא נכונים בעליל - אז יהיו חשופים לתביעות ענק. 

לא ראיתי את א כבר למעלה משבוע, מאז הסופשבוע שבילינו ביחד בקיבוץ בערבה. אני יודעת שהסופשבוע הזה היה פריצת דרך ביחסינו והתקדמות בכמה רבדים. גם הפעם הראשונה שבילינו ביחד שתי לילות ברצף, גם הפעם הראשונה שהוא הכיר את אחותי ומשפחתה, גם הפעם הראשונה שבילינו ביחד בשבת, גם הפעם הראשונה שנסענו ביחד (כמעט חמש שעות) כי בדרך כלל אנחנו מבלים במקומות במרחק הליכה מדירתי וגם הפעם הראשונה שישנו ביחד במיטה שהיא לא המיטה שלי. היה מזה כיף. אחד מסופי השבוע הכי כיפים שהיו לי. גם היינו ביחד באילת ביום שישי.

נסענו ביחד ביום חמישי לקיבוץ בערבה ואז במוצ"ש הוא חזר לביתו באשדוד, כי היה צריך לעבוד ביום ראשון ואני נסעתי עם אחותי ובעלה לירושלים. 

מראש ידענו שאחר כך לא נתראה יותר משבוע. כי שני בערב היה ערב חג, שלישי היה חג, רביעי-חמישי זה חול המועד וילדיו עמדו לבוא לבקר אותו, אחר כך שבת ואז ראשון ערב חג ושני חג. 

אני התבאסתי שלא נתראה בחול המועד, במיוחד לאור העובדה שמימי חברתי הטובה ביותר, חגגה מסיבת יומולדת לבעלה+חנוכת בית בביתם בחיפה ביום חמישי, ומאד רציתי ש-א יבוא איתי. חול המועד זה רק יומיים ורציתי שנבלה אותם ביחד.

אבל לא יכולתי להגיד כלום כשהוא אמר שילדיו באים לבקר אותו בחול המועד. ביאס אותי שאנחנו לא מבלים ביחד בחגים כי גם בחנוכה הם באו וגם בפורים ועכשיו גם בפסח. אבל בדרך כלל א רואה אותם רק פעם בשבוע לכמה שעות (בימי שני) ובימי הולדת, אז אני לא יכולה להגיד לו שזה לא בסדר שיבלה איתם עוד ארבע פעמים בשנה, כלומר בחגים. 

אבל מה שבאמת מעצבן אותי ועל זה אני מתקשה להבליג, זה שלא נפגשנו בשלישי בערב בצאת החג ולא במוצ"ש וגם לא ניפגש בשני בערב בצאת החג.

בהתחלה הוא אמר שאולי אין טעם כי ניפגש מאוחר, כי אני מגיעה לגבעתיים מירושלים והוא מגיע מאשדוד אז ניפגש רק בסביבות 22:00 ולמחרת הוא עובד בוקר. אמרתי לו שהמון פעמים נפגשנו ב22:00, אחרי שהוא סיים שיעור אנגלית באוניברסיטה ולמחרת הוא עבד בוקר.

אז הוא אמר שההבדל הוא ששיעורי האנגלית שלו בת"א ולכן הוא במילא בסביבה. אני אמרתי שזה שטויות, כי במילא יום למחרת הוא צריך לעבוד בגבעתיים, ליד ביתי.

אז הוא אמר שיבדוק את זה.

ואז החזיר לי תשובה שמגיעים אליו אורחים ולכן הוא לא יכול.

קיבלתי את זה אבל אז כשדיברנו ביום רביעי, הסתבר שלא הגיעו אורחים ושהסיבה שלא נפגשנו זה שהוא היה ב"דיכאון אחרי החג."

סיבת ה"דיכאון אחרי החג ואחרי שבת" היא גם הסיבה שלא קבענו להיפגש במוצ"ש וביום שני בערב הקרוב.

ובעיניי זו סיבה מעצבנת ומעליבה.

עדיין לא הספקנו לדבר על זה כמו שצריך. כשהוא יגיע אליי ביום רביעי הקרוב - נדבר על זה באריכות. אולי באמת יש משהו עמוק מאחוריי זה. אני בהחלט מקווה. כי אם לא אז נשארנו עם סיבה שהיא שפשוט לא היה בזין שלו להיפגש איתי, או במילים עדינות יותר: שזה לא היה לו מספיק חשוב.

אגב, בדיוק כשהייתי באמצע לכתוב על זה, אז המחשב לי נכבה בגלל סיבה טכנית וניצלתי את הזמן כדי להגיד שלום לאימא שלי והיא, מיוזמתה, דיברה על הקטע הזה ש-א ואני לא נפגשנו כל החג ושלפי דעתה מגיע לי משהו יותר טוב מזה.

אני לא נוטה לקבל את דבריה בקלות, כי לפי דעתה אף אחד לא מספיק טוב בשבילי והיא שפטה כל גבר שיצאתי איתו איי פעם - אבל זה באמת מבאס שלא נפגשנו יותר משבוע. על זה בעצם אני יכולה להתגבר. מה שמטריד אותי זה של-א יש חיים שלמים שלא כוללים אותי: ילדיו, פרודתו, השרידים של העולם החרדי שמתגנבים לחייו. הייתי רוצה שהחיים שלנו יהיו יותר משותפים. אימא שלי אמרה שהיא מקווה ש-א לא יבזבז לי ארבע-חמש שנים מהחיים ואז יעלם, אבל אני לא מקבלת את דבריה כי אנחנו ביחד רק חצי שנה.

אולי באמת אני צריכה להרגע. בסך הכול חצי שנה. ו-א בעצמו אמר מההתחלה שאם יום אחד ירגיש שאנחנו לא מתאימים לבנות ביחד חיים משותפים - הוא יקום וילך. אבל אולי זה לא כבר לא מספיק טוב. אולי אני כבר רוצה שהוא כבר יגיע למסקנה שאנחנו מתאימים לבנות ביחד חיים משותפים. אני כבר החלטתי שאני רוצה לעבור לגור איתו בספטמבר. אני רוצה שגם הוא יחליט כבר. מצד שני, אולי אני צריכה להפסיק להלחיץ. השכירות שלי מסתיימת ב30.9. יש עוד למעלה מחמישה חודשים עד אז. זה בערך הזמן שאנחנו ביחד עד עכשיו. המון דברים יכולים להשתנות עד אז. 

אולי הדחף הזה שלי לעבור לגור איתו ולבנות איתו חיים משותפים, לא נובע רק מאהבה אליו (למרות שאני באמת אוהבת אותו), אלא גם מהרצון להתמסד ומקנאה בוערת כלפי בנות אחרות שמצאו את החצי השני שלהם והתמסדו.

בכל פעם שאני נכנסת לפייסבוק, אני מגלה על בחורה נוספת, שלמדה איתי בתיכון או לתואר, שהתארסה או התחתנה. בנות בגילי ואף צעירות ממני - מתארסות ומתחתנות אחת אחרי השניה. אני לא מדברת על דתיות, שבגילי כבר יש להם ילדים, אלא על חילוניות. ואפילו כמה חילוניות, שצעירות אף יותר ממני, כבר התחילו להביא ילדים. ואני מקנאה. גם אני רוצה. אתמול, כשגיליתי על מישהי צעירה ממני בשנה, שלמדה איתי בתיכון ולפני כמה שבועות ילדה תינוקת - בכלל השתגעתי מקנאה ואז קלטתי שזה ממש מגוחך כי לא היינו בקשר כמעט עשור, גם לפני כן לא היינו קרובות ולזה שמישהי שהיום היא פחות או יותר זרה בשבילי, ילדה תינוקת - לא אמורה להיות השפעה על החיים שלי. בעצם, אני יודעת שאני עדיין לא בשלה לילדים, אבל אני רוצה להתמסד. אוי, כמה שאני רוצה.

ואני יודעת שבאיזשהו מקום - אני בוחרת להסתכל רק על בנות שכבר התמסדו. לא חסרות בחורות מבוגרות ממני שעדיין לא מצאו את החצי השני שלהן. כשאני חושבת על זה, אני יכולה לזרוק בשלוף שמות של עשר בנות לפחות, בסביבות גיל שלושים, שאני מכירה, שלא נמצאות בזוגיות. אבל אני לא נותנת לעובדות ולמציאות לבלבל אותי. אני ממשיכה להסתכל רק על בנות בגילי, או צעירות ממני, שכבר התמסדו וממשיכה לקנא ולשכנע את עצמי שכל בחורה בת 26 - כבר מצאה את החצי השני שלה, למרות שזה לא נכון.

ופתאום אני גם נזכרת בקשר עם בובי. איך במשך שלוש שנים תיכננתי ש"בספטמבר נעבור לגור ביחד" ובקשר עם השרירן שגם איתו דיברתי אינספור פעמים על זה שבספטמבר, כשתיגמר לי השכירות בגבעת שמואל, נעבור לגור ביחד. היום אני מבינה שבכלל לא אהבתי את השרירן. למעשה, לא סבלתי אותו. אבל שכנעתי את כל העולם ואת השרירן עצמו ובעיקר את עצמי שאני כן אוהבת אותו וכן רוצה להיות הבתזוג שלו ולבנות איתו חיים משותפים. היום אני מבינה שהסיבה היחידה שהייתי איתו זה שלא רציתי להיות לבד ושהייתי מותשת מהחיפוש.

ופתאום קלטתי שגם מהסיבות האלה ממש אני גם עם א. אפילו בפוסט הנוכחי, בפסקה השלישית, כתבתי בדיוק אותו דבר על א:"אני מותשת מהחיפוש. מפחיד אותי להיות לבד". אני לא רואה בזה רע. אני מאמינה שכמעט כל הזוגות נמצאים ביחד בין השאר, כי הם לא רוצים להיות לבד. השאלה היחידה היא אם זו הסיבה העיקרית או לא. אם זו אחת הסיבות - זה תקין לגמרי. אם זו הסיבה העיקרית - צריך להפרד. ובניגוד למה שהרגשתי כלפי השרירן, אני כן אוהבת את א.

ואולי אני סתם מזיינת לעצמי את השכל, כי אני מתבאסת ש-א ואני לא התראינו בשבוע האחרון, אבל סך הכול חופשת הפסח שלי הייתה כיפית מאד:ביום חמישי נסעתי עם א לקיבוץ בערבה, ביום שישי נסענו לאילת הלוך וחזור, ביום שבת בילינו ביחד בקיבוץ ואז במוצ"ש חזרתי עם אחותי, בעלה והילד שלהם לירושלים. ביום ראשון נחתי, ביום שני עשינו את ליל הסדר בביתו של אבא של גיסי, ביום שלישי עשיתי על האש עם המשפחה ובערב חזרתי לגבעתיים (לא היו לי מחויבויות עד שלישי שאחרי זה, אבל כבר למדתי שלא בריא לי להיות בבית של ההורים יותר מיומיים או מקסימום שלושה), ביום רביעי עשיתי יום כיף עם חברתי דורה שכלל טיול בטיילת, ארוחת בוקר במסעדה, שופינג, סרט בסינמטק ותערוכת אנימציה, ביום חמישי נסעתי לחיפה למסיבת יומולדת+חנוכת בית בביתם של מימי ובעלה (היו מוזמנים הרבה אנשים, אבל בסוף הגיעו רק שלושה: אני, חבר נחמד של בעלה של מימי שנסעתי איתו הלוך וחזור ברכבת מת"א לחיפה, ובוריס שהגיע באיחור של שעתים), ביום שישי ובשבת נחתי, במוצ"ש נסעתי לבית של ההורים והיום (יום ראשון) יש ארוחה לכבוד החג, מחר (יום שני) נעשה איזה בילוי משפחתי.

בערב אחזור לגבעתיים כי ביום שלישי חוזרים לשגרה ויש לי סטאז', עבודה ופסיכולוגית וכנראה גם פגישה עם צוצו חברתי. ביום רביעי יש לי לימודים ובערב א א יבוא לישון אצלי. ביום חמישי אני אעבוד, אהיה בשיעור שחיה בערב ואז אסע לירושלים, ביום שישי יש לי שיננית ובמוצ"ש עושים מסיבת גיוס לאחותי. יש מצב שהמועד ב בהידרו יקבע ליום ראשון ואז אצטרך לנצל את הסופשבוע גם ללמידה.  

סיום פסח שמח לכל קוראיי!

שלכם,

נונה.