היי,

לאחרונה אני מרגישה קצת אבודה. יש לי הצטברות של בעיות, ואני לא יודעת לאיזו בעיה לגשת קודם. ובכלל לא יודעת איך לפתור את הבעיות האלה.

בעיה ראשונה היא המצב הכלכלי שלי. אני עומדת להיכנס למינוס של 10,000. החובות שלי לבנק ולחברת האשראי מגיעות במצטבר לבערך 25,000 ואין לי מושג איך להתגבר על המינוס הזה. אני כל חודש לוקחת הלוואה כדי שהצ'ק של השכירות לא יחזור.

מאד לא רציתי לשתף את ההורים שלי במצב. בניגוד למה שחלק מהמגיבים בבלוג חושבים - ההורים שלי לא מממנים אותי. הם משלמים לי את שכר הלימוד ואת הכסף לפסיכולוגית. מעבר לזה, אני כמעט אף פעם לא מבקשת מהם כסף. אני מוציאה על הדירה 2500 שקל בחודש (2000 על שכר דירה ו500 על חשבונות), כלומר מוציאה על הדירה 30,000 בשנה. זה בלתי אפשרי שאוציא גם 19,000 על שכר לימוד. להורים שלי יש את האפשרות הכלכלית לשלם את זה ולכן הם משלמים ועל כך אני מודה ומאד מעריכה.  

לפני שבוע, בלית ברירה, שיתפתי אותם במצב הכלכלי שלי. הם שטפו אותי בטירוף. כמובן שאימא שלי אמרה שאני ילדה קטנה ולא עצמאית. הם עשו לי "רגשי" מטורף. בסוף הם נתנו 1500 שקל ואימא שלי התנתה את זה בכך שהיא רוצה להיות אפוטרופסית בחשבון שלי, כדי שתוכל לעקוב על הכנסותיי והוצאותיי. בנוסף, אמרה שיש לי שתי ברירות: או למצוא עבודה לסופי שבוע או לחזור לגור איתם.

אני בשיא הרצינות מעדיפה לגור בקרטון ברחוב, מאשר לחזור לגור איתם, אז כנראה שאאלץ למצוא עבודה לסופי שבוע. העניין הוא שיש לי עומס בלימודים (יש לי מועד ב ביום ראשון הקרוב ועוד מועד ב בסוף החודש ויש לי עשרים ומשהו שעות במערכת, שזה כמו מה שהיה לי כשלמדתי לתואר). ואני לא יודעת איך אוכל לשלב את זה.

מה שמוביל אותי לבעיה הבאה שלי: הלימודים. כשנכנסתי לאתר של המכללה כדי לראות את הציון שקיבלתי במבחן באנטומיה - אז ראיתי שם גם ציונים אחרים. ופתאום ראיתי שעל משהו שהרכזת של התעודה אמרה לי שקיבלתי 85 - כתוב 75. אז כתבתי לה מייל שנפלה כנראה טעות והיא ענתה לי שלא נפלה טעות ושזה הציון שמגיע לי.

ביום לימודים האחרון דיברתי איתה פנים מול פנים וניסיתי להבין. היא אמרה משהו דומה למה שאמרה לי לפני חודש בערך כשעשתה לי שיחה אישית (אז היא עשתה לכולם לכבוד זה שעמדנו לסיים סמסטר). רק שהפעם היא התנסחה בצורה קצת יותר מפחידה. היא אמרה שהיא חושבת שיש לי בעיה במוטוריקה וקורדינציה, שמוביל לכך שקשה לי לחזור על תנועה. שבאותו יום כשהיינו במים, אז היא עשתה תנועות ולא הצלחתי לחזור עליהם וגם שכשהייתי צריכה להדגים תנועה בעצמי - לא הצלחתי לבצע אותה. היא אמרה שזה עלול לגרום לכך שלא אוכל להיות מוסמכת להפוך להידרותפריסטית.

שאלתי אותה מה יכול לעזור לי. היא אמרה שאולי אם אקבל הידרותרפיה בעצמי או איזשהו טיפול אחר - זה יכול להועיל. היא אמרה שהיא מקווה שלא אכשל בסטאז'. אמרתי לה שבינתיים הולך לי בסדר בסטאז'. היא אמרה שהיא מקווה. שאלתי אם אעבור את הסטאז' - אם בטוח אוכל להיות מוסמכת.

היא אמרה שהציון באתר הוא לא על המטלה שהגשתי - אלא ציון כללי שכולל חוות דעה שלה על ההתנהלות שלי במים ולפי דעתה הרמה שלי אל מול הרמה של הכיתה - היא 75 ואף פחות. היא אמרה שאני יכולה לעבור את הסטאז' ועדיין לא להיות מוסמכת כי אני צריכה לעבור מבחנים לא רק עיוניים, אלא גם מעשיים ושכל פעם שאנחנו נכנסים למים, כלומר בכל יום לימודים, אז היא בוחנת אותנו. הודיתי לה ובכך סיימנו את השיחה.

ומאז אני מאד מודאגת. אסור לי להיכשל בלימודים האלה. אני חייבת להיות מוסמכת. ההורים שלי משלמים כל כך הרבה כסף על הלימודים האלה. אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה והקרבות בשביל הלימודים האלה וכמעט לא יכולה לעבוד בגללם. אני חייבת להיות מוסמכת כדי שאשיג סופסוף מקצוע. אני כבר כמעט שבע שנים בשוק העבודה. כבר כמעט שבע שנים עובדת בעבודות מזדמנות. ועכשיו אני מפחדת שכל החיים אצטרך להמשיך להכין קפה ולעשות סקרים ולהיות מפוטרת כל יומיים.

אני חושבת שהדרך לפתור את זה - זה להיות סופר מרוכזת. זה לכתוב הכול (המנחה שלי בסטאז' הציע שאקנה דפים עמידים במים כדי לכתוב בהם בסטאז', אז אני אקנה ואקח אותם גם לימי לימודים), זה לחזור לשיעורי השחייה (הרי לא יתנו לי את התעודה בהידרו אם לא אצליח להשיג תעודה בהדרכת שחייה. ובלי קשר, אני מקווה שאם המוטוריקה שלי בשחייה תשתפר - אז גם המוטוריקה שלי בהידרו תשתפר), זה אף פעם לא להעדר ואף פעם לא לאחר ולהשקיע את כל מרצי בלימודים. 

תכלס, לא נשארו עוד הרבה ימי לימודים עד סוף השנה. אני חושבת שאם הרכזת הייתה חושבת שאין לי תקווה - היא כבר הייתה מעיפה אותי. אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להוכיח את עצמי. וחוצמזה, אני לא באמת מאמינה שהיא תעיף אותי בגלל קשיים במוטוריקה בימי הלימודים, אם אצליח לעבור את הסטאז' בהצלחה.

ונעבור לבעיה הבאה: מה שאני מרגישה כלפי הקשר עם א. אני מאד אוהבת אותו, זה לא השתנה ואני מקווה שלא ישתנה לעולם. אם כבר - אהבתי רק הולכת וגוברת. אבל יחד עם זאת, אני מרגישה ש...קצת נמאס לי ממנו. כלומר, לא ממנו, אלא מכל הדברים שאני צריכה להתמודד איתם בקשר הזה, לאור זה שחייו מורכבים ולאור זה שאדם מורכב. אני מניחה שבמילים אחרות, אני בעצם אומרת שקשה לי להכיל אותו וזה גורם לי לרגשות אשמה מטורפים כי א מכיל אותי ברמות על, למרות שגם אני אדם מורכב וגם חיי מורכבים. אבל אני לא יכולה להתעלם מזה שזה מה שאני מרגישה.

נמאס לי מזה שאנחנו לא נפגשים מספיק. אני יודעת ש-א עושה שמיניות באוויר כדי שכן ניפגש, אבל יש לו כל כך הרבה מחויבויות: העבודה, הלימודים, הילדים שלו, ההורים שלו, עוד עבודה שהוא עובד בה לפעמים. אבל זה עדיין מתסכל אותי להפגש בשמונה בערב, כשהוא גמור מעייפות, בידיעה שלמחרת בשבע בבוקר הוא כבר יצא מביתי.

גם נמאס לי מזה שהפגישות הם תמיד בביתי או בכל מני מסעדות שבמרחק הליכה מביתי. אפילו בת"א נדיר שאנחנו נמצאים ביחד.

וגם נמאס לי שמעולם, אפילו לא פעם אחת, לא בילינו ביחד בסופשבוע, כי א אומנם חזר בשאלה ומנהל חיים חילוניים, אבל לא הצליח להתגבר על המחסום של לנסוע בשבת, מה שהוא מעולם לא עשה.

ובכלל, הוא מבוגר ממני בכמעט 11 שנה ורואים את זה. כרס התחילה לצמוח, שיער לבן מתחיל להשתלט על שיער ראשו ועל שיער זקנו, תלתלים של שיער (לפחות שיער שהוא עדיין לא לבן) על גבו, בטנו ושאר איברים בגופו, הוא מתעייף מהר מסקס.

במוצ"ש האחרון הייתה מסיבת יומולדת לחברה שלי בדאנס בר בתל אביב. לא יכולתי לדמיין את א שם. הגיל שלו, הכיפה השחורה על ראשו, המנטליות שלו. והבטתי, כולי קנאה, בבנות אחרות בסביבות גילי שנמרחו על גברים צעירים וחסונים בסביבות גילי ורקדו איתם.

אני מאד רוצה לעבור לגור איתו באוקטובר הקרוב, אבל מפחדת שזה לא יקרה. הכול כל כך מורכב סביב זה שיש לו שלושה ילדים קטנים, סביב זה שהוא עדיין לא התגרש, סביב זה שילדיו ופרודתו חרדים, סביב זה שגם א מתקשה להסיר לגמרי את הכבלים החרדים מחייו. אם נעבור לגור ביחד - הוא חייב להתגרש עד אז, הוא חייב להתגבר על הקטע שלו עם שבת, הוא חייב לגרום לזה שפרודתו וילדיו יקבלו אותי. איך כל זה יקרה?

ונמאס לי מזה שכשאני אומרת לו "אני אוהבת אותך" הוא עונה לי "גם אני" או "תודה. גם אני." אף פעם לא אומר "גם אני אוהב אותך". שלא נדבר על זה שהוא מעולם לא פנה אליי מיוזמתו ומעולם לא אמר ראשון "אני אוהב אותך." דיברנו על זה. הוא הודה שהוא חושב שאני אוהבת אותו יותר ממה שהוא אוהב אותי. הוא ביקש עוד קצת זמן. הסביר שהוא מבוגר ומצולק.

בקשר להרבה דברים הוא ביקש עוד קצת זמן. אולי נגמרה לי הסבלנות. אני מרגישה שכל הדברים שפירטתי כרגע הם דברים שהייתי יכולה להסתדר איתם עד עכשיו, אבל עכשיו כבר נמאס לי לחכות. ואולי אני זו שמגזימה. אנחנו ביחד חמישה חודשים. זה לא כזה הרבה. אולי מן הראוי שאתן עוד קצת זמן.

פתאום דברים קטנים נורא מעצבנים אותי. למשל ש-א לא ניגש ישר לנושא, אלא עם הקדמות:"עכשיו אני אגיד לך משהו שישמח אותך", "עכשיו אני אגיד לך משהו שאולי קצת יעציב אותך" וכו'. כשאמרתי את זה לאף פחוס - הוא אמר שגם אני מדברת בדיוק בצורה הזו, אז על מה אני מתלוננת. אני מניחה שזה קשור לאובדן הסבלנות שלי כלפי א. 

ואתמול בוריס ידידי הטוב היה אצלי. גם א היה אמור להיות, אבל הייתה איזו בדיקה לאבא שלו, אז הוא ביטל את הפגישה איתי וליווה את אבא שלו. בוריס הגיע כדי לסדר לי אינטרנט במחשב שההורים שלי הביאו לי לפני כמה ימים (הזכרתי את זה בפוסט הקודם).

ואתמול, כשישבתי על המיטה בחדרי וצפיתי בבוריס שישב על כיסא מול המחשב שבחדרי, פתאום היכה בי פלשבק לסקס שהיה ביננו פעם. סקס שפסק לפני בערך שנה. ונזכרתי בגעגועים איך זה לשכב עם מישהו צעיר, חסון ונמרץ ובעל...איך אנסח את זה בעדינות...איבר זכרי גדול. ומשיכה עזה הציפה אותי. שלא לדבר על זה שבוריס ואני שיא הקרובים כידידים. זה לא שנמשכתי לסתם אדם ברחוב. בוריס חלק מחיי כבר יותר משמונה שנים. ואנחנו מאד אוהבים אחד את השניה כבני אדם. 

והוא שיתף אותי בדברים שלא שיתף כמעט אף אחד אחר (בעיות עם החברה שלו שהוא מתכוון להפרד ממנה) ועבד על המחשב שלי שעות על גבי שעות למרות שהיה גמור מעייפות והקשיב למה קורה עם החיים שלי וכשסיים לעבוד על המחשב אז הוא נימנם קצת על הכיסא ואני שלחתי יד מלטפת לעורפו וכולו הצטמרר מעונג וביקש ממני להמשיך, אז ליטפתי בקצות אצבעותיי גם את בטנו התחתונה והכנסתי את ידי השניה לגב חולצתו, כדי ללטף את גבו העליון. ואחר כך ליטפתי גם את שיערו והנחתי את ראשי על כתפו. כל זה היה בזמן שהוא יושב על הכיסא ואני יושבת על המיטה.

ואני מודה שלרגע שקלתי לנשק אותו בפראות ופינטזתי לרגע על כך שהוא ישכב מעליי, יוריד ממני את הבגדים ותכלס, יזיין לי את הצורה. אבל עצרתי את עצמי. ראיתי שיש לו זקפה, אז כנראה שגם הוא חשב על זה, אבל גם הוא עצר את עצמו. לא קרה כלום. הוא קם, הלך לדלת, התחבקנו בחוזקה בעמידה והוא הלך.

ומאז יש לי רגשות אשמה. לאורך כל הקשר עם א עד כה, לא חשבתי על גבר אחר, לא פינטזתי על גבר אחד, לא נמשכתי לגבר אחר ולא הרגשתי צורך לעצור את עצמי כדי לעשות משהו עם גבר אחר. מה זה אומר אם בא לי על גבר אחר? שהקשר עם א לא מספק אותי? ולמרות שתכלס לא קרה כלום עם בוריס, עדיין יש לי רגשות אשמה, כי עובדה שלא סיפרתי ל-א מה הלך שם אתמול ועד כה מעולם לא הסתרתי ממנו דבר. אני לא יודעת מה לעשות. 

ועכשיו, ברשותכם, אלך ללמוד עד כלות הנשמה.

שלכם,

נונה.