היי,
הייתה לי היום פגישה בבית חולים, כדי להמשיך את האבחון שיקבע אם אני על הרצף האוטיסטי. הפעם גם ההורים שלי היו שם. ידעתי מראש שזו תהיה חוויה קשה. ידעתי מראש שאני אשנא כל רגע. אני שונאת את האבחון הזה ושונאת להיות במחלקה כזאת. אני יודעת שהמטרה היא לעזור לי, אבל זה עדיין קשה לי. ובנוסף, למרות שאני מאד אוהבת את ההורים שלי, אני שונאת שהם מתייחסים אליי כמו אל ילדה קטנה. שונאת שונאת שונאת. ליתר דיוק מתעבת.
החוויה הייתה קשה בדיוק כמו שחשבתי. ישבנו שם אני, ההורים שלי, הפסיכאטר ועוד איזה אחת שנראתה בת 80 ואמרה שעבדה כפסיכאטרית בארה"ב ועכשיו היא רוצה לשמוע איך דברים מתנהלים בארץ. היינו יותר מדי אנשים. אני שונאת שיש כל כך הרבה קהל כשאני מציינת את כל הקשיים שלי.
הפסיכיאטר שאל המון שאלות. לשמחתי, אלה לא היו שאלות בסגנון "איך את מצחצחת שיניים" ו"האם את נוסעת לבד באוטובוס" כמו שהיו בפגישה שלי עם הפסיכולוגיות, אלא שאלות שקשורות בעיקר לסיטואציות חברתיות. הוא גם סיפר כל מני סיטואציות בין אנשים שאומרים כל מני דברים אחד לשני ושאל אם נראה לי שמישהו מהם אמר משהו לא בסדר.
שנאתי את ההתנהגות של אימא שלי. פה ושם היא ענתה לשאלות במקומי, היא גם חייכה אליי חיוכים מתחנחנים וטפחה שוב ושוב על גבי כל פעם לפני שאמרה עליי משהו נוראי. זה עיצבן אותי מאד. אני יודעת שהמטרה איך אך ורק טובה, אבל זה מעצבן בטירוף.
באיזשהו הקשר ציינתי שיש לי חבר ואז הפסיכיאטר ביקש ממני לספר לו עליו אז אמרתי את שמו, שהוא בן 37, שהוא גר באשדוד, שהוא עבד איתי בחברת אשראי, שהוא בתהליכי גירושין, שהוא בשלבי סיום של תואר בפסיכולוגיה ושלבי סיום של תעודה בהדרכת טיולים, שהוא מקסים ומכיל ושאני אוהבת אותו. זה מה שבחרתי לחלוק. ואז אימא שלי אמרה שלא סיפרתי עוד פרטים עליו, כלומר סתם דחפה אותי להגיד שיש לו ילדים. כאילו שזה משנה משהו כדי לקבוע אם אני אוטיסטית, זה שאני יוצאת עם מישהו שיש לו ילדים.
הפסיכיאטר קודם דיבר איתי ועם ההורים שלי ביחד, אחר כך ההורים שלי לבד ואחר כך איתי לבד. כצפוי, יצאתי משם כשאני מרגישה שאני אוטיסטית.
ואז ההורים שלי באו אליי הביתה. הם היו אצלי כמה שעות, כי הייתה איזישהי בת מצווה בערב, שגם היא במקרה במרכז.
הייתי מוצפת ומוטרדת בגלל האבחון ועל סף דמעות והדבר האחרון שהייתי צריכה באותו רגע, זה להלחם בזה שהם מתייחסים אליי כמו אל ילדה קטנה.
כמו בכל פעם שהם מבקרים אותי, הם החליטו לנקות לי את הבית. ואני אמרתי שאני לא רוצה. אחזור על דבריי: לא רוצה! מה לא ברור בלא רוצה? הרתיח אותי שהם לא מתייחסים לזה שאמרתי שוב ושוב בפירוש שאני לא רוצה והתחילו לשטוף ולהעביר סמרטוט ולטאטא בזמן שאני מציינת שוב ושוב שאני לא רוצה.
זה הבית שלי. לא הבית שלהם. כל אדם אחר שנכנס לבית שלי - מכבד את זה שזה הבית שלי ולא יעלה על דעתו לגעת בדברים או לעשות דברים שאני אמרתי בפירוש שאני לא רוצה. אימא שלי אמרה לי לנקות את השירותים ולשים שקית חדשה בפח ולהרים את הכיסא ולעשות כך ואחרת. אבל זה לא הבית שלה. לא היא זו שאמורה להחליט עליו. זה הבית שלי. בבית שלהם אני מחויבת להתנהל כרצונם. בבית שלי צריך להתנהל כרצוני. ההורים שלי כנראה חושבים שזה לא הבית שלי, בין השאר כי הם נתנו לי כסף במוצ"ש האחרון.
בכלל, יש לאימא שלי נטייה לשאול שאלה, לשמוע תשובה ואז לשאול שוב את אותה שאלה בדיוק, לשמוע שוב את אותה תשובה ולא לוותר ולשאול שוב ושוב ושוב את אותה השאלה - עד שאגיד לה את התשובה שהיא רוצה לשמוע. זה בא לידי ביטוי לא רק בניקיון. היא הציעה שאלך איתם לבת מצווה הערב. אמרתי שאני לא רוצה. אז היא אמרה:"אולי בכל זאת?" שוב אמרתי שאני לא רוצה ואז היא אמרה:"אז את באה איתנו לבת מצווה." בעיניי ההגדרה של הצעה זה משהו שאפשר לענות עליו בסירוב או בשלילה. ברגע שאדם מעמיד אותך בפני עובדה ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה אז זו לא בקשה אלא פקודה, או במילים עדינות יותר "הוראה".
אימא שלי הביאה לי וילון פרחוני, מאד מכוער בעיניי, לתלות על הדלת של החדר שלי כי הדלת מזכוכית וקצת שקופה. היא אמרה לאבא שלי לתקוע מסמר ולתלות את זה. אמרתי שאני לא רוצה. היא שוב אמרה לאבא שלי לתלות את זה ואמרה לי שהם יתלו ומקסימום אני אוריד, אבל אני לא רציתי. מה לא ברור ב"לא רוצה"? זה הדבר היחיד שאימא שלי בלית ברירה וויתרה עליו.
ההורים שלי לא הפסיקו עד שהבית כולו היה מבריק, למרות שציינתי בערך 2347439 פעמים שאני לא רוצה שינקו ושזה לא תפקידם, אבל הם התעקשו שהם מפחדים שאחטוף מחלות. ואני חשבתי שזו בעיה שלי ועניין שלי.
בסוף הם התארגנו, נתנו לי חיבוק ונשיקה, אימא שלי הטריפה אותי עוד קצת והלכו לבת מצווה.
אני מרגישה כפוית טובה מניאקית. סך הכול המטרה שלהם הייתה אך ורק טובה וכל מעשיהם היו מאהבה ודאגה. אבא שלי וויתר על יום עבודה, הם טרחו ונסעו מירושלים לרמת גן, הם שילמו המון כסף על האבחון, הם הגיעו אליו לא על דעת עצמם אלא כי ביקשו מהם, הם דיברו עם הפסיכיאטר במטרה שהוא יגיע לאבחנה מדויקת, כדי שיוכל לספק לי עזרה שתהפוך את העתיד שלי לטוב יותר, הם קרעו את התחת ואת הגב בניקיון הבית שלי וחסכו לי לנקות בעצמי ואולי גם לחטוף מחלות. הם הציעו לי לבוא לבת מצווה כדי שאיהנה ממוזיקה ואוכל ואחליף קצת אווירה. תכלס, הם שיא החמודים והם אוהבים אותי והם טורחים למעני.
אבל לא מעצבן אותי זה שהם ניקו לי את הבית. מעצבן אותי שהם ניקו לי את הבית למרות שאמרתי שאני לא רוצה. לפי דעתי זה מבזה להתעלם מדבריו של אדם מבוגר ולעשות בו ובחפציו כרצונך בזמן שהוא אומר בפירוש שהוא לא רוצה. זה הזכיר לי שכשעשיתי שירות לאומי בגן ילדים של ילדים בני שנתיים והיינו אומרים לילדים לעשות משהו והם היו אומרים "לא רוצה" אז היינו עונים להם "לא שאלתי" כי ברור שילדים בני שנתיים לא יודעים מה טוב בשבילם ומטפלות מבוגרות אמורות להחליט עבורן. אבל אני לא בת שנתיים. אני בת עשרים ושש וחצי. יחי ההבדל הקטן.
כשאמרתי להורים שלי שזה לא תפקידם, אז הם אמרו שהם מנקים גם לאחיות שלי והזכירו את אחותי הקטנה שהם באו לנקות לה בפנימיה. אמרתי שיש הבדל בין ילדה בתיכון לבין מישהי בת 26. הם אמרו שחודשיים אחרי הניתוח בראש של אימא שלי, הם הלכו לביתה של אחותי בת ה-31, הנשואה פלוס ילד וניקו גם שם. אבל בעיניי זה עדיין לא מצדיק את זה. כי אחותי הגדולה אמרה "כן" ואני אמרתי "לא". שוב, יחי ההבדל הקטן.
בכלל, אני טיפוס ששונא שאומרים לו מה לעשות. לעולם לא הייתי מסתדרת עם בנזוג שיורה לי איך לחיות את חיי ואיך להתנהל, כמו שיש בנות שמסתדרות ואף אוהבות את זה. אני חושבת שצריך לכבד אותי, את רצונותיי וגם את ביתי.
זה הזכיר לי את עוד אחד מההבדלים הרבים בין השרירן האקס שלי לבין א הבנזוג הנוכחי שלי. השרירן לא היה חדל להתלונן על זה שאני גרה עם שותפים, שאין מגבת לרגליים אחרי האמבטיה ולא חדל לגעת בחפצים שלא היו שלי, אלא של השותפים שלי, מה שגרם לאינסוף מריבות. גם בקשר לגוף שלי - הוא נהג למשל לטפוח לי על הירך וזה כאב לי והתחננתי עשרות פעמים שיפסיק והוא היה שוכח. או שהיה שואל מה לא בסדר ומבקש שאסביר למה אני לא רוצה שיגע בי בדרך מסוימת או למה אני לא רוצה שיעשה בבית שלי משהו מסוים, במקום פשוט לקבל את זה.
לעומת זאת, א מכבד אותי. לדוגמא, יש לי ליד החדר מתלה שעליו תלויים מעילים ולידו מתלה שעליו תלויים מגבות. א התבלבל כמה פעמים ותלה בטעות את המגבת הרטובה שלו על המעילים שלי. ביקשתי ממנו להפסיק. הוא אמר שהוא מתבלבל כי המעיל שלי ארוך ואדום ולכן הוא חושב בטעות שזה חלוק ולכן שם בטעות את המגבת עליו והציע שאשים את המעילים בארון בחדר. סירבתי. אמרתי שזה הבית שלי ושככה נוח לי: שיש מתלה למעילים ולידו מתלה למגבות. א קיבל את זה. מאז לא היה צורך להזכיר שוב את הנושא ו-א מעולם לא התבלבל יותר. הוא כיבד את זה שאני רוצה שדברים יתנהלו בדרך מסוימת בביתי שלי.
לעומת זאת, לאימא שלי לא הייתה שום בעיה להזיז את הרהיטים בבית שלי, לשנות את מיקומם ולהחליט שכך עדיף ולגעת בחפציי ובדפים של הלימודים שלי ולהגיד לי היכן להניח אותם וגם לקחת לי ספר פרוזה בלי לבקש רשות. למה היא לא מכבדת את הרכוש שלי? וחשוב יותר - למה היא לא מכבדת אותי, את דעתי ואת דבריי?
כשאני אומרת את זה לאימא שלי - היא אומרת שזה לא נכון ושהיא כן מכבדת. אבל אני לא מבינה איך אפשר לכבד מישהו שאומר לך בפירוש שהוא לא רוצה שתעשה משהו, שקשור ספציפית אליו ולחפציו ובכל זאת אתה לא שם זין ועושה את זה בכל זאת.
תמיד מסעיר אותי היחס הזה ואני תמיד שונאת שהם מנקים לי את הבית ולא מקשיבים לי, אבל היה היום גם את האבחון והשילוב הזה היה הרסני עבורי. גם להרגיש אוטיסטית וגם להרגיש ילדה קטנה ביום אחד, זה יותר מדי.
אגב, הם הביאו לי מחשב (בשנה וחצי האחרונות לא היה לי מחשב בדירה, אלא רק בבית של ההורים). אחרי שהם הלכו, ניסיתי להתחבר לאינטרנט ולא הצלחתי. בעצת א, התקשרתי לספק שלי, אבל לא הצלחתי להבין כלום מנציג השירות, כי בקשר למחשבים אני כמו בת 80 או ליתר דיוק 100 - לא מתמצאת במונחים הכי בסיסיים. אחר כך התקשרתי לבוריס, שהסביר לי קצת מונחים. בוריס לומד בימי חמישי בתל אביב אז סיכמנו שהוא כנראה יקפוץ אליי לעזור לי. הבורות הזאת שלי במחשבים שוב גרמה לי להרגיש ילדה קטנה ומפגרת.
ולקינוח היום, כאילו לא קרו מספיק דברים רעים, רבתי עם אף פחוס, אבל השלמנו. מזל.
לפחות דבר אחד טוב קרה היום: קיבלתי ציון באנטומיה. עברתי. קיבלתי 61. איזה מזל. כמובן שזה ציון מאד נמוך, אבל אין חשיבות לממוצע בלימודי תעודה ויש לי מספיק מועדי ב ומחויבויות ללימודים כרגע, גם מבלי שאצטרך לעשות מועד ב גם בזה.
מחר יהיה יום טוב יותר בעזרת השם. יום עסל יום בסל. צריך לזכור את זה.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
