היי,
לפני כמה ימים הלכתי לאבחון בבית חולים. עברתי כמה אבחונים בחיי, מכיוון שיש לי אן.וי.אל.די וחשבתי שזה יהיה דומה. אבל מסתבר שלא. הדבר הראשון שהפסיכולוגית אמרה לי זה שכל מטרתו של האבחון זה לבדוק אם אני על הרצף האוטיסטי. ידעתי שזו מחלקה שמתמחה באוטיזם ולכן גם בהתחלה לא רציתי ללכת, אבל אחר כך השתכנעתי ללכת, כי יש באן.וי.אל.די כמה מאפיינים דומים לאספרגר ואספרגר זה כן על קו האוטיזם וגם כי סופסוף מצאתי אנשי מקצוע ששמעו על אן.וי.אל.די, שזה נדיר. בכל מקרה, באותו אבחון הסתבר לי שהיות שאן.וי.אל.די זה נדיר - נערכו מעט מחקרים בנושא ולא הוחלט אם זה על קו האוטיזם או לא.
מיד על ההתחלה אמרתי לפסיכולוגית שאני אקדמאית, שאני מחזיקה דירה, שיש לי בנזוג וחברים שיתנו את המעיים למעני, אז לא הגיוני שאני אוטיסטית. היא הזכירה לי שהרצף של אוטיזם הוא מאד ארוך.
שאלתי מה בעצם זה ייתן, אם יתגלה שאני על רצף האוטיזם. הפסיכולוגית אמרה שאוכל אולי לקבל קצבה מביטוח לאומי וגם כל מני סוגים של טיפולים ועזרה. אמרתי לה שאני לא רוצה קיצבה ושאני יכולה לעבוד (יותר מאוחר, כשמניתי בפניה את מליון העבודות בהן עבדתי ומהן פוטרתי בבושת פנים - חלחלה בתוכי ההבנה שאולי כדאי לי לשקול לנסות לקבל קצבה).
ואז התחלנו באבחון. האבחון היה חוויה משפילה וקשה עבורי. אולי אחת החוויות כי משפילות שעברתי. הייתי צריכה למלא שאלון, בו נשאלתי האם אני מתלבשת בכוחות עצמי, אם אני נוסעת בתחבורה ציבורית לבד, אם אני מנהלת חשבון בנק בכוחות עצמי. חשקתי שיניים ומילאתי את החרא הזה.
גם הייתי צריכה להדגים לה איך אני מצחצחת שיניים.
והיא גם נתנה לי משימה שבשיא הרצינות אני חושבת שילד בן שלוש יכול לעמוד בה: נתנה לי דף שעליו מצוירים כמה פעמים צורות זהות לחלוטין בגדלים זהים לחלוטין ואז נתנה לי קוביות שגם הם בצורות זהות לחלוטין ובגדלים זהים לחלוטין (וגם זהים לצורות בדף) והייתי צריכה לשים את הצורות על הציורים.
היא שאלה אותי איך מרגישים כששמחים, איך מרגישים שעצובים, למה אנשים מתחתנים.
בערך באמצע התהליך היא אמרה שהיא רוצה שתי דקות הפסקה, כדי לסדר על הנייר את כל שאמרתי. אמרתי סבבה ושאלתי אם לצאת מהחדר. היא אמרה שלא, כי מדובר רק בשתי דקות. אני הוצאתי את הפלאפון להתעסק בו בזמן ההפסקה והיא הוציאה טושים צבעונים וסביבון. כשהסתיימה ההפסקה - היא אמרה בתדהמה:"אוי, לא השתמשת בשום דבר ממה שהוצאתי לך."
אמרתי לה:"אני בן אדם מבוגר. לא צריך לשעשע אותי ולהעסיק אותי. גם להורים שלי נתת לשחק בסביבון כשביקשת שתי דקות הפסקה?"
והיא ענתה אחרי היסוס:"לא, אבל להם קראתי למטרה אחרת."
רק מאוחר יותר הבנתי שאולי גם זה היה חלק מהאבחון. לראות איזה אביזרים יגרו אותי, אבל היא לא הייתה צריכה לעבוד עליי לפי דעתי.
הדבר היחיד שהיה איכשהו בסדר מבחינתי ולא גרם לי להרגיש תת אדם היה שהייתי צריכה לספר לה סיפורים על ציורים שהראתה לי.
והיו עוד ועוד שאלות משפילות ומשימות משפילות. שיתפתי פעולה למרות שהתחשק לי לברוח משם. כשהפסיכולוגית שאלה:"מה את נהנית לעשות?" עניתי לה:"סקס" גם כי רציתי להיות כנה, אבל גם כי רציתי בכוונה לזעזע אותה.
זה הסתיים בכך שהפסיכולוגית אמרה שאצטרך להיפגש לשיחה עוד פעמיים עם פסיכיאטר (ההוא שעשה לי את האבחון של הפרעת הקשב לא מזמן) ושישלחו לי את התוצאות בדואר.
יצאתי משם שבורה ומרוסקת. התחלתי לבכות עוד באוטובוס ואז הגעתי לדירה ב13.45 ונכנסתי למיטה מ14:00 עד 21:00. בכיתי המון. גם אחרי שהכרחתי את עצמי לקום - היו לי פרצי בכי אקראיים.
משהו שכל מי שסיפרתי לו על האבחון אמר לי זה שמדובר בשאלון סטנדרטי של המקום הזה. שאיש לא העלה על דעתו שנונה ספציפית לא יכולה להתלבש או לנסוע באוטובוס, שזה לא אישי אלא פשוט חובת המקום לשאול את זה כל מי שמגיע לשם.
עוד דבר שאמרו לי זה שבין אם אאובחן על רצף האוטיזם ובין אם לא - אני נשארת אותו אדם. אותה נונה. אימא שלי אמרה שזה לא משנה אם יקראו לבעיה שלי לקות למידה, אוטיזם, חבצלת השרון או דבר ירוק חצי עגול. מה זה משנה כותרות. העיקר לקבל עזרה מתאימה.
סירבתי להתנחם. אני חושבת שכל אדם מבוגר ועצמאי היה מרגיש מושפל אם מישהו היה שואל אותו אם הוא יכול לכפתר את כפתורי חולצתו לבד או אם הוא אפוטרופס לעצמו והיו מבקשים ממנו להדגים איך מצחצחים שיניים או לבצע את משימת הצורות בדף ובקוביות.
גם כל הקטע של הקצבה עורר בי התנגדות. בעיקר כי חששתי ועודני חוששת שזה כתם. דץ, ידיד שהיה לי פעם שצולע כתוצאה משיתוק מוחין - מקבל קצבה מביטוח לאומי. הוא עובד במחשבים ומה אכפת למקום עבודה שעוסק במחשבים שדץ מקבל קצבה בגלל הצליעה, אבל חששתי שאם אלך לעסוק בהידרותרפיה או בכל מקום עבודה אחר שמכבד את עצמו - יתריע אותם שאני מקבלת קצבה כי אני אוטיסטית. משהו שאנשים אמרו לי שוב ושוב זה שמקום העבודה לא יכול לדעת למה אני מקבלת את הקצבה. א הציע שבמקרה כזה אוכל פשוט להגיד להם שעברתי פעם תאונת דרכים ולכן ביטוח לאומי משלם לי.
משהו טוב שיצא מכל האבחון המזדיין הזה - זה שהבנתי כמה אני אוהבת את א וכמה טוב שיש לי אותו. כשסיפרתי ל-א את כל הסיפור הוא לא שפט אותי בשום צורה. רק ניחם ועודד אותי ופרגן לי. ושוב נזכרתי בשרירן האקס שלי. בפעם הקודמת נזכרתי בו אחרי שנפלתי במדרגות ו-א דאג לי ולא שפט אותי בכלל ונזכרתי כמה השרירן גרם לי להרגיש סתומה כשפעם נפל לי הפלאפון ברכב שלו. השרירן אולי הוא דוגמא קיצונית, אבל אני חושבת שמרבית הגברים לא היו מגיבים יפה לכך שהחברה שלהם עברה אבחון שיקבע אם היא אוטיסטית. א התמודד עם זה מדהים. הרמות בהם הוא מכיל אותי מדהימות אותי כל פעם מחדש. הוא ממש גרם לי להרגיש יותר טוב. תמיד הוא כזה: תמיד מכיל, תמיד מכבד, תמיד קשוב. אני תמיד יכולה להיות לגמרי אני במחיצתו ללא שום חשש.
אגב, מסתבר שהסיוט הזה עדיין לא נגמר. אתמול התקשרו אליי מבית החולים ואמרו שהפסיכולוגית רוצה לקבוע פגישה נוספת איתי, ביחד עם פסיכולוגית נוספת. בהתחלה אמרתי לעצמי שהיא אומנם שאלה אותי אם אני מכפתרת את כפתורי החולצה, אבל שכחה לשאול אותי אם אני שורכת נעליים, אבל אחר כך קלטתי שכנראה שהיא הבינה כמה האבחון שהעבירה לי לא היה רלוונטי ואולי עכשיו היא תעביר לי משהו יותר הולם. הלוואי.
ומשהו שאחר כך חשבתי עליו, זה שאני כל הזמן מתגאה בזה שיש לי תואר, כל הזמן מתגאה בזה שאני שוכרת דירה, כל הזמן מתגאה בזה שיש לי חברים. אבל תכלס, הדברים שכרגע ציינתי - הם הדברים שאנשים עושים. לכמעט כל מי שאני מכירה בגילי יש תואר או למד פעם לתואר או בתהליכי לימוד של תואר, כמעט כל מי שאני מכירה בגילי שוכר דירה ולכל מי שאני מכירה, בלי יוצא מהכלל, יש חברים. מה זה בעצם אומר עליי כשאני מכריזה על כך שוב ושוב? תכלס, לא טסתי לירח ולא מצאתי תרופה לסרטן. בסך הכול סיימתי תואר, לא ברפואה ולא בפיזיקה גרעינית, אלא במדעי החברה. אומנם לא ערכתי סקר בנושא, אבל אני מאמינה באמת ובתמים שכמעט כל מי שלמד איתי לתואר סיים בממוצע מעל 80. התואר גם לא נתן לי מקצוע בשום צורה.
רק עכשיו קלטתי שלהתגאות בכך שאני אקדמאית, להתגאות בכך שאני שוכרת דירה ויותר מזה - להתגאות בכך שיש לי חברים, זה בעצם להציב את עצמי בעמדת נחיתות. למה בעצם שלא יהיה לי תואר? אני חכמה. למה בעצם שלא אשכור דירה? אני כבר לא בת 20. אני בת 26 וחצי. למה בעצם שלא יהיו לי חברים? אני חמודה וחמה ואוהבת.
כשאמרתי לפסיכולוגית באבחון שיש לי תואר - היא כולה התפעמה ואמרה:"וואו!" מלא הערכה ואז אמרה שזה בטח היה קשה, אז כל הכבוד לי. אז אפשר לקחת את זה למקום של:"איזה כיף. מפרגנים לי". אבל מצד שני, למה בעצם זה ראוי לכזאת התפעמות? תואר זה לא הישג נדיר או יוצא דופן. אולי תואר למי שמגיע למרפאה הזו זה דבר נדיר ויוצא דופן אבל מה זה בעצם אומר עליי? שאני שייכת לאוכלוסיה שלא סביר שתוציא תואר?
תמיד ראיתי בזה דבר טוב. סיבה לגאווה באמת. אני בעצמי תמיד אמרתי שאנשים שיש להם אן.וי.אל.די בדרך כלל לא יוצאים מהבית, אבל אני לא וויתרתי על תואר ולא וויתרתי לעצמי על חברים ולא וויתרתי לעצמי על להחזיק דירה ולא וויתרתי לעצמי על למצוא בנזוג, אבל מה זה בעצם אומר עליי אם הדברים הטריוויאלים האלה עולים לי בדמים? זה אומר שאני דפוקה. זה מאד עצוב כשחושבים על זה. זה בעצם אומר שכל אבן דרך בחיי, כל הישג שבא לאנשים אחרים בהינף יד, תמיד לי יהיה קשה.
אבל בעצם, לכולם קשה בדברים מסוימים. אז אם לכל בני האדם קשה, למה זה לא כזה מפעים שלאנשים אחרים יש תואר וזה כן מפעים שיש לי? אם כל האנשים מתקשים בשוק העבודה בדברים מסוימים - אז למה דווקא לי מגיעה קצבה? זה לא אומר שאני יותר דפוקה מרוב האנשים?
ואני מנסה שלא לרחם על עצמי. נזכרת בדברים המזעזעים שאני רואה במסגרת לימודי ההידרותרפיה: אנשים עם שלוש גפיים קטועות, משפחות עם שלושה ילדים אוטיסטים (אוטיזם קשה), ילד עם מוטציה גנטית שגורמת לכך שכפות הידיים שלו יהיו שתי סנטימטרים מתחת לכתפיים וגם לא יכול ללכת, אנשים עם מחלת דושן שזו מחלה בה מבשרים להורים של ילדים בני שלוש שהילד שלהם יתחיל להזדקק לכיסא גלגלים בגיל בית ספר ועם השנים ילך וייחלש ויאבד שליטה בגפיים ובמערכת הנשימה ושצפוי לו מוות בשנות השלושים לחייו, אנשים שהיו בעבר מחוננים ובעקבות פגיעת ראש חזרו להתנהל כמו ילדים קטנים, אנשים עם מחלת לו גריג, אנשים עם מחלת גיליאין בארה ועוד ועוד ועוד. אני חושבת שכל אלה היו מתחלפים איתי בין רגע.
ועכשיו נעבור לקצת עדכונים אחרים. ליתר דיוק ראשי פרקים של עדכונים. אז ככה:
1. הקשר עם א מתפתח נהדר. נהגנו להיפגש פעם בשבוע, כי הלו"זים שלנו מתנגשים, אבל קלטנו שאנחנו יותר מדי מתגעגעים אז לאחרונה אנחנו נפגשים המון. בשבוע האחרון למשל הוא בא לישון אצלי ביום ראשון, יצא ממני (תרתי משמע
) ביום שני, בא לישון אצלי ביום שלישי, יצא ממני ביום רביעי, בא לישון אצלי ביום חמישי ויצא ממני ביום שישי אז ראיתי אותו כל השבוע. היה מוי כיף. אני אוהבת את האיש המתוק והרגיש הזה.
ביום חמישי גם בוריס הכיר אותו והם ממש מצאו חן אחד בעיניי השני.
2. מצאתי עבודה. כמה ימים אחרי שהתחלתי לחפש - מצאתי. אני עכשיו מוכרת בחנות לבנים. הייתה לי אתמול משמרת ראשונה והיום משמרת שניה והלך סבבה. אני בטח אקדיש לנושא הזה יותר פירוט בפוסט אחר. רק אספר עכשיו שכשהתבכיינתי ל-א שאני אקדמאית שעובדת בחנות לבנים אז א אמר בצחוק שהעבודה שם דווקא קשורה לתואר. אוכל להגיד ללקוחות:"יש לי תואר בפסיכולוגיה ולכן אני יודעת שהחזייה הזאת תעשה לך טוב מבחינה נפשית."
3. בפברואר אסיים סמסטר ראשון בהידרותרפיה ותהיה לי תקופת מבחנים. אין חופשת סמסטר של חודש וחצי כמו באוניברסיטה, אלא רק של שבוע. מצד שני, יהיו לי הרבה פחות מבחנים ממה שהיו לי באוניברסיטה ואני בהחלט מקווה לצלוח את התקופה הזו בשלום ובהצלחה. אחר כך, בסמסטר השני, יתווסף לי יום בשבוע להתנסות מעשית. גם לזה בטח אקדיש יותר פירוט בפוסט אחר. בעצם, יותר אתמקד בלספר איך הולך לי בלימודים בכיתה ואיך הולך לי במים. איזה הזוי לחשוב שעוד חצי שנה בלבד אני מסיימת לימודים שבעזרת השם יתנו לי מקצוע.
4. אף פחוס נהיה בלתי נסבל מאז חזר מתאילנד. לא כיף לגור איתו יותר. מצד שני, אני יודעת שדברים מסוימים גם לא כיף לגור איתי. תזכירו לי להקדיש לזה פוסט.
5. החברים שלי יצאו מלכי עולם כשניחמו אותי לגבי האבחון. בכלל, יש לי חברים מדהימים. אני כל כך נהנית מהקשר איתם וגם הם נהנים.
שבת שלום.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
