פעם במס' חודשים כשיש רגיעה, כשאני מורידה את הרגל מהגז, ונחה מהמירוץ הזה אחרי הזנב שלי, מירוץ החיים,המירוץ ממטלה למטלה מהנאה אחת לשנייה. אני עוצרת לחשוב ולתת לחוויות לחלחל לתוכי. ערב אחד עם חברים, שיחה ארוכה עם חברה טובה, כתבה על מעצב על שהתאבד וסרט קאלט שראיתי עוררו אצלי הרבה מאוד מחשבות. המחשבות האלה ששבות וחוזרות פעם במס' חודשים. מחשבות הלאן? מחשבות הלמה? חשבון נפש כזה שלא קשור ליום כיפור.
האם תמיד ארצה את מה שאין לי? האם תמיד מרפי יהיה חברי הטוב? האם זה אפשרי לעצום את העיניים ולהאמין בלב שלם שאני מאושרת?
מהו אושר בכלל?
אחרי מה כולם רודפים?
למה זה מרגיש כי לא משנה מה יהיה לך וכמה יהיה לך תמיד יהיה משהו שיחסר?
אז למה להתאמץ בכלל?
למה תמיד יש בנו את הצורך הזה שהתבוננות?
למה תמיד בא לנו לטעום לחבר שלנו מהצלחת? למה המנה שלנו אף לא מספיק טובה?
למה שאת סוף סוף נמצאת בזוגיות את חושבת רק על חיי הוללות?
ולמה שאת טובה במה שאת עוסקת את רק חושבת על לעסוק במשהו אחר?
מה הגבול בין רצון להתפתח והפחד מהישארות במקום לבין שאיפה למשהו שהוא לא אפשרי ורק מאמלל אותנו?
אנשים נולדו דפוקים, ומי שלא נולד כזה דפוק מסיבה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
