פילוסופיה בשקל

אני אוהבת אותו,

נראה לי שאני אוהבת אותו, היה לי ממש טוב, הכימיה בנינו הייתה מעולה, תמיד היה על מה לדבר, וזה פשוט הרגיש טוב, נוח, מושלם, לא היה נמאס לנו להיות ביחד, יכלנו לבלות ימים על גבי ימים ביחד. פעם ראשונה שהייתי בקשר והרשתי לעצמי לחלום, פעם ראשונה שלא באמת ראיתי חסרונות, באמת שחשבתי שזה יימשך לנצח, ראיתי אותנו חיים ביחד לנצח.

הוא מתאים לי, ברוב התכונות שלו, השאיפות, המקום בחיים, המראה החיצוני, סוף סוף הייתי עם מישהו שבאמת ממש הרגשתי שאני נמשכת אליו, הוא ממש חתיך בעייני מושלם מבחינה חיצונית. הייתי מסתכלת עליו וחושבת איזה חתיך הוא כזה מושלם.

הוא גרם לי להרגיש כמו שלא הרגשתי אף פעם, הורדתי מעצמי את כל החומות הייתי כל כולי שלו, הייתי מאושרת, מפרגנת, מחמיאה. אפילו סיפרתי לו את הסוד הנורא מכל.

אבל הסוד הזה כמה שרצינו שנינו שלא יהרוס לנו, פשוט החריב לנו את הקשר, סוד רקוב שהתפשט כמו איזה תא סרטני לכל הקשר שלנו עד שבסוף גרם לו למות.

אני לא יודעת אם אני כועסת עליו, יש לי רגשות אמביוולנטים אליו, מצד אחד אני מבינה אותו, זה קשה לחשוב שחברה שלך לא רוצה לשכב איתך, זה חלק מאוד משמעותי מקשר והוא לא חייב לסבול את זה במיוחד לאור העובדה שעם כל אחת אחרת זה יהיה מובן מאליו, אבל מצד שני יש גם את הכעס הזה, האם הוא לא יכל להתאמץ קצת יותר, האם זה באמת הרס אותו כל כך כמו שהוא תיאר? האם הוא באמת ניסה? האמת שעמוק עמוק בלב נראה לי שלא אבל מי אני שאשפוט? כמו שהוא אמר לי אני לא בראש שלו ואני לא יודעת בדיוק מה הוא חושב ואיך הוא בדיוק מתמודד..

פשוט לא הייתה אלטרנטיבה אחרת, היינו חייבים להפרד כי המצב הזה שהגענו אליו עכשיו פשוט לא היה טוב לשנינו, לא ככה מנהלים זוגיות, הפסקנו להפגש, החום נעלם, האינטימיות מן הסתם דפוקה, בקושי היינו מדברים ולא היינו חולקים כלום. לא הייתה דרך אחרת זה היה חייבת להעשות וכמו שהוא אמר לי לפעמים אם אתה לא חלק מהפתרון ייתכן שאתה חלק מהבעיה ואולי זה בדיוק מה שהיה אולי הוא רק הלהיב את הבעיה שלי כי הוא הרשה לי לשלוט בעניינים ונכנע לי שזה מה שרציתי אבל אולי לא מה שהייתי צריכה, אולי הייתי צריכה מישהו שיותר יתמודד איתי בזה, ויתמוך קצת יותר ויהיה חלק פעיל יותר, אבל מצד שני האם באמת יכלתי לצפות לזה ממנו? אנחנו כולה 8 חודשים ביחד.

כואב לי, הלב שלי שבור, נראה לי שהוא שבור, הוא חסר לי, פחות ממה שחשבתי אבל זה רק בגלל שבזמן האחרון לא באמת היינו ביחד ובאמת שהקשר בזמן האחרון מת. מה שחסר לי זה מה שהיה פעם, ומה שחשבתי שיהיה בעתיד.

אולי הוא גם לא מתאים לי, המחשבה הזאת עברה לי כמה פעמים בראש, אבל מצד שני נראה לי שאני מייחלת לאיזה זוגיות מושלמת שלא באמת קיימת, מה שכן עושה אותו לאידאל.

הפרידה הייתה קשה, עצובה אבל יחד עם זאת מאוד משחררת, כי אני יודעת שעשיתי את המעשה הנכון, עשינו את המעשה הנכון, כי לא היה טוב וניסינו כמה פעמים ואף אחד מאיתנו לא באמת שינה כלום, לא אני ולא הוא אז למה אני כועסת עליו? גם אני לא שיניתי, כל הדיבורים שלי הם באוויר אז אין לי סיבה לבוא אליו בטענות. ניסינו וזה לא הלך ולכן זה היה בלתי נמנע, לא היינו יכולים להמשיך ככה יותר. כי סתם עשינו רע אחד לשני ולא מגיע לא לי ולא לו.

נפרדנו יפה, דיברנו איזה שעה באוטו, שנינו אמרנו כמה אנחנו חשובים אחד לשני וכמה שאנחנו חושבים שזה היה הצעד הנכון ושזה בלתי נמנע. אבל שאנחנו זוכרים את הטוב ועדיין חושבים אחד על השני רק דברים טובים, הוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי ואני מאמינה לו הוא ממש החמיא לי ואמר לי שאני מדהימה. אני באמת חושבת שזה מה שהוא חושב עליי אבל זה פשוט לא עבד. נזכרנו בכל מיני צחוקים שהיו לנו ובהתחלה שלנו והחלטנו שעל מנת שנצליח לשמור על מה שהיה עדיף ככה, הבהרתי לו שאני לא כועסת עליו, ושאני לא שונאת אותו, היה לו ממש חשוב לשמוע את זה ולי לעומת זאת היה ממש חשוב לשמוע שהוא לא סוגר את הדלת סופית. בכיתי המון, גם הוא בכה ואמר לי שממש כואב לו.

אני ממש מנסה עכשיו להזכר במה שנאמר אבל אני לא כל כך זוכרת, אני רק זוכרת שאלו היו דברים טובים וחסרי כעס ואמיתיים, שלמים ומובנים לשנינו.

בסוף ממש בכינו ואז הוא אמר שהוא חושב שכדאי שהוא ייקח אותי הביתה כי הוא צריך להרגע לפני העבודה.

הוא עצר את האוטו בצומת ליד הבית שלי ושנינו יצאנו משם.

הוא חיבק אותי חזק ולא שיחרר אותי ולא הפסקנו לבכות.

ואז ביקשתי ממנו שינשק אותי והתנשקנו, והיה לי כל כך עצוב ומועקה כזאת גדולה.

והרגשתי כאילו אנחנו חלק מסצינה של איזה סרט היינו בשלנו באמצע הצומת ואף אחד פשוט לא היה שם הכל כאילו הסתובב, התחבקנו כמה דקות ואז לחשתי לו באוזן שאני רוצה שיבטיח לי שהוא לא סוגר את הדלת והוא הנהן.

וככה זה נגמר אחרי 8 חודשים אינטנסיבים. שכללו תקופה נפלאה וגם תקופה די גרועה.

יש לנו עוד 3 שנים לבלות ביחד. אם אני חושבת שנחזור? האמת נראה לי שכן, למרות שאני לא באמת יכולה לדעת. אולי המצב בנינו אבוד, אולי גם אם אני אפתור את הבעיה שלי, הבעיה שלנו עדיין תהיה שם, כי היא צמחה יחד עם הקשר אולי אותה לא ניתן יהיה לפתור וזה כואב. התחושת פספוס פשוט נוראית

אבל יהיה בסדר.

אני אוהבת אותו, נראה לי שאני אוהבת אותו.

מה שבטוח אני חושבת שהוא בן אדם מדהים, הוא טוב והוא באמת אוהב אותי פשוט הרסתי אותו.