הרבה מדי יש לי להגיד, מעט מאוד מהם אני אזכור כשאני אתחיל לדבר.

בין אם זה השנוי שעברתי בחצי שנה האחרונה, הבעיות עם ההורים, הריקנות והשיעמום, איזשהו סוג של חוסר תשומת לב ובדידות למרות שיש מסביבי אנשים..אולי זאת הסיבה שאני כ"כ נואשת לחבר..חח, או סתם כי זה עצוב.

 והעובדה שאני כותבת את זה בבלוג, ורוצה ולא רוצה באותו זמן שייקראו את זה.

כל הדברים האלה שנראים כ"כ מינוריים,אבל תמיד קל יותר להיות פסימי ולמצוא בעיות חדשות.

הרבה זמן לא היה פה פוסט רציני, ואלו שהיו, נמחקו עקב הפחד שבעוד כמה חודשים אני אקרא אותם ואחשוב שאני לגמריי מטומטמת. הפעם פשוט לא אכפת לי.

מאדם מכוער, טום בוי חסר בטחון ותלותי, הפכתי פחות או יותר לאדם שמעריך את עצמו. עברתי שנוי חצוני מאוד בולט, שהשפיע על הבטחון שלי.

בחודשיים האחרונים עברתי שני ריבים משמעותיים מלווים בדמעות וערימות של טישו עם ההורים שלי, פחות או יותר על אותו נושא. פשוט מעצבן אותי שמגבילים אותי. מצד אחד אני מבינה אותם כי לאבא תמיד יהיה טיעון משכנע יותר משלי, אבל מצד שני אני מרגישה שוואללה, הגיע זמן שייתנו לי קצת עצמאות. אני שמחה שאבא עוד איכשהו מסביר את עצמו, שלא כמו אמא, הוא אפילו משחרר ממני יותר, אבל הוא לא המילה האחרונה בקטע הזה.

הריקנות והשעמום מובילים אותי לחפור בעצמי, לגלות עוד ועוד בעיות שלא היו קיימות עד עכשיו, ולחפור על זה לכל העולם פשוט כי אני לא מניחה לזה. אנשים יגידו לי שאם אני רואה את מקור הבעיה, אני פשוט צריכה להפסיק. אבל וואללה זה לא קל לשנות גישה, ו..ואללה,אני מחכה למשיח. מחכה שייקרה משהו. שסוף סוף אני אצא ואהנה ואצחק את הנשמה החוצה, אבל זה לא קורה, כנראה בגלל אותן "מגבלות" שאני מציבה לעצמי. אני שונאת את זה שאנשים רואים במה שאני מספרת להם פתרון מובן מאליו, כי זה לא ככה. כשחופרים בעצמך הולכים סחור סחור, וזה לא קל לצאת מסדרון עגול בלי יציאה. אני גם לא אוהבת את זה שאנשים מתחילים לדבר איתי על משמעויות החיים, כי בד"כ הם גדולים ממני, נותנים לי הרגשה שיש להם יותר נסיון, וגורמים לי להרגיש שאני צריכה להרשים אותם.. כשדוגרי? מה זה כבר 4 שנים? טוב, אז יש לכם יותר נסיון מעשי, אבל וואללה..נסיון מעשי לא תמיד מוביל ליותר מסקנות. אולי רק ידע בתחומים מסויימים.