זה נקרא להתחמק, ואני לא רוצה להיות הבחורה הזאת.
קשה לי גם לומר בדיוק איזה בחורה אני רוצה להיות, או חמור מזה, איזה בחורה אני עכשיו.
קשה להכליל את עצמי תחת קטגוריות וכותרות.
מי אני?
שאלה גדולה מידי, תשובה ארוכה מידי, או עוד יותר חמור מהכל, קצרה מידי.
הדבר היחיד שאני יודעת על עצמי הוא שאני דוחקת את עצמי לפינה.
אין לי שום כוח רצון, והמשפט "שום דבר לא עומד בפני הרצון"? ובכן, אצלי הוא יותר כמו "כל דבר עומד בפני הרצון".
זה עצוב, זה פתטי, זה אפילו קצת מוזר.
בכל זאת, מה יכול להביא למצב הזה? מה בשם אלוהים, גורם לבחורה שלא הכל כל כך נורא אצלה, לגרור את עצמה לשפל?
מה גורם לה לא להסתכל בחיוביות על העתיד, מה גורם לה להעביר את הימים בעשיית כלום? מה גורם לה להמשיך ולהשתעבד להתמכרויות שלה?
מה גורם לה לשקר לעצמה ולסביבה שלה? מה גורם לה להיות רעה לאנשים? מה גורם לה להיות בדיכאון? מה גורם לה להיות אפאתית כל כך הרבה פעמים? מה גורם לה להיות עיוורת כשהיא מביטה במראה? מה גורם לה להאמין שיום אחד כקסם קסמים הכל יהיה ורוד ויפה והיא תהיה מאושרת בהרף עין?
מה גורם לה להאמין שכמו דשא, הכל יצמח מחדש? תרתי משמע.
מה גורם לה לחשוב שכולם יבינו אותה תמיד, ויסתגלו אליה ואל האופי השנוי במחלוקת שלה?
מה משאיר אותה תקועה במקום?
נמאס לי ואני לא עושה כלום.
אני מאוכזבת, אני מותשת נפשית.
אין לי מישהו אחד שאני יכולה ללכת אליו, להסתכל לו בעיניים, ולהגיד לו את כל האמת שלי.
אני חושבת שאני מסתירה אותה אפילו מעצמי.
לפני כמה לילות ישבתי על המיטה וחשבתי על משהו שאני רוצה, שניה אחר כך לקחתי קופסה קטנה, כתבתי עליה בטוש will box והתחלתי לכתוב על ניירות קטנים דברים שאני רוצה להשיג ולעשות ושיהיו לי. חשבתי שהכל יסתכם במקסימום חמישה פתקים, מה אני כבר יכולה לרצות? תתפלאו לשמוע שהקופסא התמלאה כמעט עד הסוף, עוד ועוד דפים קטנים התלמאו במשפטים קצרים שהביעו רצונות ותשוקות וחשקים לעתיד, מטרות, יעדים ויצרים לא ממומשים.
ואז חשבתי לעצמי, שהכל אצלי כל כך פואטי, כמו באיזה סרט עלילות נוער מטופש, אני כותבת את מה שאני רוצה וכאילו פתאום לפתע ייפול לי האסימון ואני אתחיל במסע שלי אל מציאת האמת הפנימית שלי וכל הבולשיט הזה, אוי לפעמים בא לי להקיא מעצמי.
אני הולכת על הקצה, ונדמה שהוא לא נגמר, אני הולכת והחומה הזאת דקיקה וארוכה, ואני לא מפסיקה לצעוד בה, דרך ארוכה ומייגעת שאני מתווה לעצמי, ואין סוף, אין קצה, אין שום בחירות, יש רק צעדים קטנים, וכולם יכולים לראות אותי, מתקדמת בדרך הזאת, צועדת, אפילו לא בבטחה, כי אין לי במה או במי להיות בטוחה, אני פשוט הולכת, מקווה שכל זה ייגמר, שאני אמצא תשובה, או אשאר אבודה לתמיד.
ועושה רושם שעם כל שלב שאני עוברת, ככה הדרך שלי נעשית צרה יותר, פחות אפשרויות, פחות ניסיונות לשנות, פחות רצון.
אני צריכה צלצול השקמה, אני צריכה שמישהו יטלטל אותי כל כך חזק שאני לא אשאר אותה ספיר.
מי יכול לעשות את זה בשבילי? על מי אני סומכת? את מי אני צריכה? מי מעכב אותי? ואולי זאת רק אני? ואסור לי לחכות למושיע?
נמאס לי לתהות, נמאס לי לרחם על המצב, נמאס לי מהאווירה, ומהעובדה שאני בעולם שלי כל הזמן ויוצאת ממנו רק כדי לסמן וי על הליכה לבית הספר, לא שאני באמת לומדת שם או מקשיבה או שאכפת לי, כי פשוט לא אכפת לי, אני עושה הכל כדי שזה לא ישנה כלום.
אני ויתרתי.
אני יכולה להגיד עכשיו, אני פשוט ויתרתי.
אני מודה ומתוודה שהגעתי למצב שאני לא מאמינה יותר,
לא בעצמי, לא בעתיד, לא במערכת, לא באנשים שמתיימרים להיות לצידי.
איך הגעתי למצב הזה?
אני זוכרת שפעם הייתי שמחה, וחיכיתי לעתיד.
עכשיו אני מפחדת לגדול, כמו מבול של צרות שנופל עליי, יותר מידי דברים שאני אצטרך להתמודד איתם.
אני אפילו לא מרימה דגל לבן,
אני טובעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
