פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אז עכשיו, כמו בכל יום שבת, ישבתי במיטה הנוחה והנעימה שלי, ליטפתי את הכלב שלי ששכב לצידי, וקיטרתי לו על זה ששוב יש איזה עיכוב בשידורים והסדרה שלי לא מתחילה. הוא נהם באדישות, ואני ליטפתי אותו מאחורי האוזן בתגובה.

הרמתי עיניים למסך, חדשות, הנחתי שזה מה שמשודר כעת במקום הסדרה שאני רוצה לראות, בשל היותי עצלנית ובשל מיקומו המרוחק של השלט, נשארתי על אותו ערוץ וצפיתי.

שוב, תיאורים על הפחד, על החיים הקשים תחת איומי הקסאמים, הלחץ, הטרור שמדיר שינה מעיניהם, הילדים שלא יוצאים מהבתים, ההרס, הכעס.

שני כתבים מלווים משפחות ומאפשרים להם לספר את סיפוריהם.

משפחה אחת, איבדה את הבית שלה, ובנס כולם ניצלו, בזמן הראיון לפתע נשמעת האזעקה, פתאום חושך בעיניהם של כולם, לעזוב הכל, לרוץ לחדר המוגן מהר, האימא צועקת "תגנו על הילדים שלי, תשמרו על הילדים שלי!!" הכתבת מרימה את הילדה בידיים ורצה לחדר המקלט.

באותו הרגע פרצתי בבכי.

אני לא זוכרת על מה חשבתי באותו רגע, ומילים כנראה לא יוכלו לתאר.

איך אפשר להתקיים בצורה כזאת? אנשים נמצאים שם תחת אש תמידית, תחת סכנת התקיימות, הפחד בעיניים שלהם, איך אפשר להישאר אדישים לכך?

איך זה ייתכן? איך זה מתאפשר? למה לא עושים שום דבר?

חשבתי על עצמי ישר, על איך שנלחצי במלחמת לבנון השניה ואפילו לא הייתי קרובה לסכנה. על איך שבפעם היחידה שנכנסתי לממד שלי, ושמעתי בום קטן ומרוחק מאוד, המשכתי לחייך ולצחוק וללטף את הכלב שלי.

בתוך כל המצב הזה לא יכולתי שלא להרגיש עכשיו צביעות. אנשים חיים בפחד, אנשים חיים מלחמה, אנשים חיים טרור, ואני מלטפת את הכלב שלי, אני יוצאת בערב עם חברים, אני נוסעת לטייל, אני יושבת בחצר שלי וקוראת ספר בשקט.

רגעים אחדים לאחר מכן, ראיתי את הכתב מדבר עם הסבתא במשפחה, היא עברה את השואה.

הוא אומר לה: "את עברת את מנגלה.. אז קטן עלייך כמה טילים..".

אידיוט. היא עברה את השואה! אישה שורדת שכמוה לא צריכה לחשוש יותר לחייה, לא צריכה לפחד לחיי משפחתה, היא צריכה שלווה.

סוף סוף הם תוקפים.

סוף סוף הם מחזירים את הכוח לידיים שלנו.

מראים שאנחנו לא נמושות,

שאנחנו נלחמים על השקט והשלום.

תודה רבה באמת, תודה רבה.

שסוף סוף קיבלו פה את האומץ לעשות משהו ולא לשבת ולשתוק.

ולא לשבת ולתת למאות חפים מפשע לסבול.

אני כל כך שונאת אנשים שמתנהגים כמו מטומטמים.

אני כל כך שונאת אנשים שמתנהגים כמו מטומטמים.

אני שונאת אדישות.

וכשאנשים שותקים כשיש להם כל כך הרבה מה להגיד.

אני כל כך לא חוזרת לכיתה א' חמודה שלי,

את רוצה להיות מטומטמת,

לכי על זה.

אני כבר עם רגל אחת בתוך החיים האמיתיים,

ואם את רוצה להמשיך להתנהג כמו פוסטמה בגנון,

את מוזמנת ללכת על זה.

נמאס לי מהכל כאן.

אני רוצה ללכת מכאן.

אנשים טיפשים! טיפשים! טיפשים!

אין כאן שום נקודות אור, כל כך טיפשים!

רע.

זה רע.

איכסה. אני שונאת לכתוב את זה.

אני חייבת לציין שכשיש כאלה משימות שישרא מטיל עלינו הבלוגרים, או בכללי, שאני פתאום צריכה לחשוב בפנים על עצמי ולתאר אותי, אני פתאום מרגישה מבולבלת ומתוסכלת, כאילו אני לא מכירה את עצמי, זה נורא מעניין לשים מול עצמך מראה ולראות מה אתה חושב, אני אולי אפילו מפחדת, מפחדת שאחרים לא חושבים ככה.

מאחר ואני רק עכשיו חזרתי לענייני הבלוג, אין לי ממש למי להעביר את המשחק, זה בשבילי יותר, אני חושבת.

שבע עובדות על ספיר שובל

1. אני רכלנית אובססיבית ומבקרת כל דבר שזז. כשאני יושבת בבית קפה עם חברות, רוב הזמן מה שאני עושה זה לומר דברים כמו "אלוהים ישמור את ראית את ההיא? מה זה הנעליים האלה?! אויש את ראית את האף שלה? וראית כמה הציצים שלה גדולים? היא יכולה פשוט להניח את הראש ולישון". וכדומה. רכלנות זה נורא, אבל אני מכורה ונהנית מכל רגע, אני מודה.

2. אני ביקורתית כלפי עצמי בצורה מחפירה, אם זה בנוגע לשירה שלי, למראה שלי. לא משנה מה אחרים יגידו, הדעה שלי עומדת מוצקת כמו קיר אבן בן 100 שלא ייפול לעולם.

3. רק עם אימא אני באמת יכולה לקנות בגדים. לא עם חברים, לא לבד, לאף אחד אחר אני לא מאמינה. במיוחד לא למוכרות שאומרות: "מאמי זה יושב עלייך פיצוץ!".

4. אני מחשיבה את עצמי אינטליגנטית יותר מאנשים מסוימים, זה די לא נחמד, אבל אני לא מסוגלת לשלוט בזה.

5. כשהייתי קטנה (ביסודי, כיתה ד'?) עשו עליי חרם. אבל זה לא היה חרם רגיל. אני אסביר: זה היה החופש הגדול שבין כיתה ג' לכיתה ד', ואני בקושי יצאתי מהבית, נהנתי מהלבד, ומהמשפחה, ובעיקר מהטלוויזיה והמיטה. כשחזרתי לביה"ס שתי החברות הכי טובות שלי התעלמו ממני ונהיו חברות של כמה בנות אחרות ובשיטתיות הן התאכזרו אליי והיו ממש לא נחמדות. ילדות קטנות ומרושעות. בסוף הכל התפוצץ והן "התנצלו" וכולנו היינו "חברות".

ד"א השנתיים האחרונות בבית הספר היסודי היו השנים הכי יפות בחיים שלי, לפי מה שאני זוכרת, בעיקר כיתה ו'.

6. אני אוהבת להיות לבד. לישון, לשמוע מוסיקה, לבהות בקירות, לטייל בת"א, לראות טלוויזיה, לשתוק, לכתוב. אוהבת זמן של עצמי. אפשר לומר שכמה מהחברויות הכי טובות שלי נהרסו בגלל התכונה הזאת שלי, כי אנשים לא מסוגלים להבין למה לא באלי לפגוש אותם ואני מעדיפה סתם לרבוץ בבית, האמת שגם אני לא מבינה את זה, אבל אני פשוט אוהבת את זה, אוהבת לא לעשות כלום אבל בו בזמן זה לעשות כל כך הרבה.

עכשיו שלא תחשבו אותי לאיזה אנטי-חברתית, יש לי הרבה חברים ואני יוצאת ופוגשת אנשים ונהנית, אבל פשוט פחות.

7. אני מכורה לאוכל. אפשר להבין את זה בהתחשב באיך שאני נראית. אבל הכל פרוצדורה של כל השנים שבהן הדחקתי את כל בעיותי ושתקתי.

שלוש עובדות אקסטרה, ככה עליי.

8. כשאני מדברת עם אנשים, לא משנה מי, אני לא יכולה להסתכל להם בעיניים ליותר משניה וחצי. אני מרגישה חשופה, כאילו בוחנים אותי, אני פשוט לא מסוגלת.

9. אני חולה בטריכוטילומניה.

10. אני אוהבת לשיר. אח, אבל את זה כבר ידעתם.

מקווה שנהניתם להכיר אותי עוד קצת,

נשתמע חברים.