פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

היי, חזרתי.

כבר שבוע שאני כאן ולא שם.

פולין.

הייתי שם.

והיה מדהים.

קשה, כואב, מצחיק, מגבש, שובר.

לא הייתי מוותרת על החוויה הזאת לעולם.

בעד שום מחיר שבעולם.

ואני נוסעת לשם שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

אני אפילו לא אנסה לתאר עכשיו את מה שחוויתי כי אי אפשר לספר את הכל,

ומי שלא חווה וראה, אני חושבת שמעולם לא יוכל להבין.

הינה שני קטעים מיומן המסע שלי כדי לתאר קצת, טיפה קטנה בים כל כך גדול של חוויה:

"מכונת מוות משומנת היטב עמדה במקומה.

דמעות נשרו מן העצים שדממו באדמה בקרבת מקום.

ולא רחוק מהם, נטפו טיפות מעיניהם של העומדים בחלל החנוק.

ובזמן שעמדו שם, העולם סביבם לא עצר.

סביבם המשיכו, הסיטו מבט.

הנוף נותר אותו הנוף, השמים נותרו כחולים, אפילו יותר מתמיד.

והם עומדים.

עדיין.

אחד צנח.

יללה נפלטה, מהוסה.

יותר מקום בקרון, פחות אדם בעולם."

"דמיינתי את עצמי עומדת שם, נושמת אוויר של אחרים, חושקת בשמש וחופש,

צופה במוות, עדה לגסיסה שלי.

הבטתי בגדר התיל, כמה ידיים נדקרו, כמה טיפות של דם נטפו על קורות העץ הללו.

חשתי כמיהה לצאת החוצה, חשתי רצון לחופש, לחירות שלי, למרות שהייתי ואני עדיין חופשיה.

לי אין ממה לברוח.

אף אחד לא חומד את נשמתי,

אף אחד לא רוצה להפוך אותי לאפר ולנשוף אותי מכף ידו בנשיפה אחת.

כואב לי הגב, כואב לי ברגל, כואב לי בבטן.

זה טוב שכואב, זה טוב."

נתראה.