אני מנסה להיזכר מתי הפסקתי להיות ילדה. זה בטח לא קרה כשקניתי את החזייה הראשונה שלי, כי זה לא נחשב לחזייה ואני חושבת שאפילו לא הייתי במצב של מידה קיימת בשביל חזייה, אבל כל ילדה או נערה מחליטה באיזה שהוא שלב בחייה שעכשיו היא גדולה מספיק בשביל שחתיכת הבד הזאת תבצבץ לה מתחת לחולצה וכביכול תהיה עוד שלב ביחסים שלה עם העולם. נכון, הזיכרון שלי לא מחזיק מעמד מעבר ליומיים. אני פשוט שוכחת, גם אם זה היה מצחיק נורא או משמעותי ועמוק. אין לי מושג מי שם למעלה מקבל בשבילי את ההחלטות החשובות כמו איזה זיכרון כן לאחסן ואיזה פשוט לזרוק או לטשטש עד שיראה כמו לא יותר מעקבות בחול אחרי שנשבה רוח.
בכל מקרה, אני לא זוכרת מתי הפסקתי להיות ילדה. מה שמעלה את השאלה הגדולה והחשובה עד מאד: האם אי פעם הפסקתי להיות ילדה?
מאז ומתמיד נחשבתי לבוגרת שזה בפירוט די מחייב בעצם אומר: משכילה יותר, מדברת יותר, מקשיבה יותר, חושבת יותר, אולי אפילו יותר מידי. אבל אולי הקאץ' בסיפור הזה הוא שיום בהיר אחד אני פשוט החלטתי שאני בוגרת, ומאז עטפתי את עצמי בסיפורים ואשליות ומשפטים שנזרקו מסרטים צרפתיים ישנים ונצרבו לי בראש, מנסים לגרום לי להאמין שהנה תכף, עוד מעט, חותכים בעריכה את שנות התיכון שלי, שמים מעבר קצרצר עם שיר פתיחה קליט ואני עוברת לי לחיות חיים מלאי אקשן, יושבת לי בערבים בברים שכונתיים, משחקת עם הקש ואוכלת בייגלה, צופה באנשים בעוד הרוח מתבדרת בשערי אפילו שהמקום סגור ואפילו המזגן או המאוורר לא פועלים.
אני חושבת שזה בהחלט הזמן להודות שזה עצוב. אני לא אגזים ואומר שהקיום שלי הוא עצוב אבל הוא בהחלט קרוב לכך. אני עומדת להיות בת 18 בעוד שלושה ימים ואני לא מרגישה שהשגתי כלום. תדלגו בבקשה על הפסקול המדכא שנדמה שמתנגן עכשיו ברקע, העניין האמיתי שמתחולל פה הוא מה קורה הלאה.
כי נכון, זה נורא קל לעטוף את עצמך במילים, לשקר, להתחמק, לחייך בחינניות, להגיד תודה כשצריך ולתת עצות שהיית מתה ליישם בעצמך. אבל לעזאזל, איך אני משתחררת מזה?
כתבתי פעם קטע על שקרים, ציינתי שם ששקרים הם נאמנים. ולמען האמת, לא שגיתי בכלל. הבני זונות הקטנים, הם כמו כלבים צייתנים שרק מחכים שתפתחי את הדלת בשביל לנבוח עלייך את כל מה שאת מנסה לשכוח.
ותשמעו את זה, באמת שאין לי סטנדרטים גבוהים. וואלה אני נשבעת, אני לא יושבת בבית ומכינה רשימות עם יתרונות וחסרונות. הדבר היחיד שאני עושה זה להתחבא.
פעם עוד הייתי יוצאת החוצה לפעמים, גיששתי לי ככה באפלה אפשר לומר, חייכתי וצחקתי את הצחוק הכי גדול שאפשר היה לצחוק בכל פעם שמישהו עם חלום להצחיק אמר משהו עם כיוון הומוריסטי. התנהגתי בשיא הטיפשות ושכנעתי את עצמי שככה מתנהגת בחורה משוחררת ומצחיקה, שתיתי וודקה באמצע פארק, דיברתי עם נמלים ונתתי לאנשים שאני לא מכירה לשפוך עליי מים בשלוש לפנות בוקר כי התעלפתי על ספסל, עישנתי סיגריות עם החבר'ה ואף פעם לא קניתי קופסה לבד ועישנתי בבית.
ואז אפילו את הדברים האלה הפסקתי לעשות, אפילו את פיסת העליבות הקטנה הזאת שסיפקה לי כמה חיוכים וחוויות החלטתי להשאיר מאחור.
מעדיפה לשבת בבית ולשחק בלפתוח ארונות במטבח. לשכב על המיטה החורקת שלי שלא חורקת כי עשיתי עליה סקס פרוע או קפצתי עליה עם חברות ברגע של כיף לא נורמלי, היא חורקת מהכובד שלי. מכל המסות המטורפות האלה של המחשבות וההדחקות שהופכות למשקל עודף שנדמה שאני מעדיפה אותו על פני המציאות.
אני בטוחה שאם מישהו עם תעודות היה רואה מה שמתחולל בבית שלי הוא היה מאשפז את כולנו בכפייה. אני גם די בטוחה שכולנו זקוקים לכמה שיחות טובות ואולי נוגדי דיכאון. אם נחפש לנו תמונת מצב אז יש את אמא שתקועה בעבר, חסרת עמוד שדרה, חיי חברה והפעילות האהובה עליי היא התלוננות מלווה באישור שהסביבה מקבלת ואוהבת אותה. לצידה מככב אחי הקטן, דמות ראשית בסיפור הזה. מתוסבך יותר מכל אדם שאני מכירה, יושב כל הלילה וכל היום מול המחשב שלו, לא יוצר קשרים עם הסביבה, לא יוצא החוצה מהבית חוץ מהזמן שזה התור שלו לצאת עם הכלב. הוא גם אוהב לצרוח, להתעצבן ולאחל למי שהוא נתקל באותם רגעים שהלוואי שימות.
הכלב הוא גם דמות לא מבוטלת בכל מה שקורה כאן, הוא נובח, נושך, משתין ומאונן על הכריות שבסלון שלנו. אני מוצאת את זה מקסים להחריד. איזה קטע, גם קיבלנו אותו מדודה שלי, בחורה באמת יוצאת דופן, שאני חושדת בה ששמה לעצמה כמטרה לאמלל את המשפחה שלנו ולתת לנו את הכלב הזה היה רק עוד צעד נוסף בתכנית המרושעת שלה שהיא הגתה עם סבתא שלי, שגם היא אישה מיוחדת במינה.
אוי איך סטיתי מהנושא כאן, בעצם מה היה הנושא? אין לדעת. אני כולי חבילה גדולה של בלבול. חבילה מאד גדולה. שוברת משקלים שכזאת.
שכחתי גם את אבא שלי, אבל זה ממש קל: איש מאוכזב שקצת סטה מהדרך, ראה את החיים שלו מתקדמים למקום אחד והגיע למקום אחר. עכשיו הוא תקוע עם מתבגרת שמנה ומהורהרת, אישה ממורמרת ובן מתוסבך. הוא איש טוב, הוא פשוט תקוע. אם זה היה סרט הוא בטח היה פוגש מישהי ממש מקסימה והיא הייתה מחזירה לו את המשמעות לחיים. אבל זה ישראל פה, הסרט היחיד שמוקרן בקולנוע הוא סודות, וגם שם הכל מתעסק בלסביות דתיות אז אל חשש, אין דרמה או אופציה לגירושים וגילוי עצמי מחודש.
מה שאני פשוט יודעת באמת הוא שזה פשוט הכי קל. הכי קל להרחיק את עצמך מהמציאות, מהעולם האמיתי. הכי קל לא לקבל את עצמך ולהסתיר את עצמך. הכי קל להתעצבן ולהיות צינית. הכי קל זה לאכול. הכי קל זה להמשיך לאכול אחרי שכבר אי אפשר יותר. הכי קל זה לשכב על המיטה ולראות טלוויזיה ולהשתעמם. הכי קל זה לרענן את דף הפייסבוק והטוויטר כל שלוש שניות אפילו שכלום לא משתנה וזה בעצם הדבר הכי לא חשוב שאפשר לעשות אבל את עושה אותו.
הכי קל זה להגיד לכם מה הכי קל לי. ועוד יותר קל זה להמשיך לעשות את זה אפילו אחרי שכתבתי כאן את כל תובנותיי ונדמה כי הגעתי להארה או מסקנה.
מה שאתם לא יודעים הוא, שבגלל שזה כל כך קל, כבר הבנתי את זה מזמן. גם את זה אני לא זוכרת במדויק, לא מתויק לי אי שם במוח שום יום או תאריך או מאורע מיוחד, אבל וואלה, הבנתי מזמן מה הסוד, אני יודעת מה לעשות וכבר ניסיתי. עליתי וירדתי במעליות של החיים, במשקל ובמדרגות בדרך למטבח ותמיד איך שהוא הצלחתי לחזור לסורי.
ומהו סורי? גם זאת שאלה מעניינת. אבל כרגע היא בלתי פתירה לחלוטין. מכיוון שכפי שאמרתי, זה נורא קל לכתוב כאן את המגרעות שלי, אפילו להסתיר כמה מרוב בושה, או סתם חוסר יחס (כי בושה זה קצת כבד מידי ולא כל כך אני למען האמת. כן יופי ספיר, תסבירי את עצמך לעצמך, כאילו שעוד אנשים יקראו את החפירה האסטרונומית הזאת).
זה פשוט נדמה לי שאני אחת מהאנשים האלה; אלה שסובלים נורא הרבה שנים, אלה שמגיעים עם מטענים עצומים לכל מקום שאליו הם הולכים, אלה שמערכות יחסים לא עובדות להם מאלף ואחת סיבות, אלה שתמיד מחפשים פסיכולוג ואלה שתמיד יש להם תסביך אבאמא.
והעובדה שאני חושבת על עצמי את הדברים האלה כבר עכשיו לא מעידה על בגרות, למרות שפעם חשבתי שכן, חשבתי שאם אני יודעת "להעריך" את מקומי כרגע ואת מקומי בעוד 15 שנה, אני בהחלט בוגרת ומבינה. אבל האמת לאמיתה היא שאני פשוט מפגרת.
אני מפגרת שיודעת להתנסח. ויכולת הניסוח הזאת, עם כמה שהיא טובה בשביל מכתבים רשמיים ועבודות באזרחות, היא גם עקב האכילס שלי. כי אני אפופת מילים, אבל הן רק מילים כתובות, והן לא מתעוררות לחיים. והן לא עוזרות לי באמת.
אני בטוחה שאם אני אמשיך לכתוב עוד ייצא הרבה רפש ויעלו כאן כמה תובנות כאלה או אחרות שבטוח עליתי עליהן כבר בעבר.
כל מה שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא שהיום דיברתי עם סבתא שלי בטלפון ויכולתי להרגיש שאני משעממת אותה. זה גרם לי להיות עצובה בלי להכיר בכך ואז הכנתי לעצמי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.
אני חושבת שזה בהחלט היה סיום ראוי לפוסט הזה. שהיה פוסט מאד מיוחד וכבר מהשורה השנייה שלו אני שוקלת האם לפרסם אותו או לא.
כנראה שאת זה אתם תדעו רק אם אתם קוראים את השורות האלה ברגעים אלו ממש. למרות שאין מצב שמישהו חוץ ממני יגיע לכאן, זה ארוך מידי וגם נורא כואב בעיניים לקרוא הרבה מידי באינטרנט.
אני הולכת לראות "בונז" ולהמשיך את המסורת מרובת השנים שלי בלעשות כלום.
פיס אאוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
