פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

פעם לא הייתי מושפעת מזה כל כך, פעם כשהייתי רואה טלוויזיה ביום הזיכרון לא הייתי בוכה מכל המשפחות השכולות, החברים מוכי הצער, התמונות של החיילים המתים שמתנוססות על המסך.

והנה היום, אני חוזרת הביתה אחרי יום די מאושר בבית הספר, שעתיים שחלפו להן במהרה ובגרות אחרונה במחשבים (100 כמובן, אלא מה?), אני נכנסת לחדר, זורקת נעל אחת לפה, את השניה לשם, התיק מועף לצד המיטה, מחליפה במהירות הבזק ל"חליפת המיטה" שלי שכוללת גופייה של אבא ומכנסיים של החבר ונכנסת מתחת לפוך - אלא שהיום לא היו פרקים חוזרים של בובספוג או סמולוויל, היום היו סיפורי שכול.

ישבתי מתחת לשמיכה, מסתכלת בטלוויזיה, בודקת את מיליוני הערוצים שHOT מספקת לי, מעבירה אחד אחד באיטיות, מרביצה קצת לשלט כשהוא נתקע, ומגיעה לבסוף לערוץ 3. מתחילה לצפות מחוסר רצון ואפתיות מוחלטת בסרט שמוקרן לי על המסך. לאט לאט נחשפים בפני תכנים כואבים. סיפורים על גבי סיפורים של מוות, שכול, אובדן.

פתאום אני מרגישה משהו מוזר בגרון. את המשהו המוזר הזה הרגשתי לפני הרבה חודשים בפעם האחרונה. על הר האפר בפולין. חנק. חוסר שליטה ברגש. רעד קל שעובר בגוף, כמעט צמרמורת, אבל פחות ניכר. העיניים שלי הופכות אדומות. הם אומרים "אילו הוא היה כאן.. הייתי מסתכל לו בעיניים, רואה את שביב התקווה שתמיד ניצנץ שם.. רק חיבוק היה מספיק, מגע קטן של חום.. הייתי שואל אותו איך זה שם למעלה, ואומר לו שישמור לי מקום..".

לא יכולתי יותר. נשברתי. וכל כך הופתעתי. אף פעם לא בכיתי ככה, כל המוות הזה שאופף אותי בתקופה הזאת, המסע לפולין שהרים את רמת ההיכרות שלי עם המושג "מוות" לרמות חדשות ובלתי מובנות. כשבכיתי שם בלי הכרה, בלי חשבון. ועכשיו פתאום, הברז בעיניים שלי נפתח והדמעות זולגות לי מהעיניים, מרטיבות את קצה החולצה, ואני בוכה על מוות שבהשוואה לשואה הוא כה קטן, אבל בעצם כל כך גדול.

פתאום נפל לי האסימון. האנשים האלה, הבחורים והבחורות שנלקחים בעודם כל כך צעירים, ברגע שהם לא נושמים יותר, כל הסובבים אותם מתחילים להתנשם בכבדות, העולם שלהם הוא כבר לא אותו עולם, הזכרונות שלהם מאותו פרח שנבל כואבים בכל פעם שהם פוקחים את העיניים.

כשאמרו שהמסע לפולין משנה אותך, צדקו.

אני רואה את זה במקומות קטנים בחיים שלי, הצפירה שבעבר הייתה דקה או שתיים של עמידה בשתיקה, עכשיו חרוטה בראשי ובכל פעם שהיא נשמעת זיכרונות עולים בראשי, זיכרונות מפולין, זיכרונות של סיפורים על חיילים שאין נשימה באפם.

זה מוזר, בכלל לא תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, המילים פשוט בקעו החוצה לאט לאט.

עריכה 01:44

שיניתי את העיצוב של הבלוג, אחרי שנתיים של רעש סטטי בעיניים, הכל לבן.

סוג של התחלה חדשה ונקייה, אני חושבת.