אני מרגישה עכשיו, אחרי כל הימים הארוכים של ההכנות למסע לפולין, אחרי המסע עצמו, שהיה מדהים בעוצמות שלא חוויתי מעולם, אחרי ההיקלטות מחדש בארץ עם כל מה שלמדנו וראינו שם, בפולין, אחרי כל המילים שכתבתי על דפים לבנים וחדשים, אחרי כל הדמעות שבכיתי, אחרי ההכנות לטקס, אחרי שכתבנו ובנינו ושרנו ועמדנו כולנו מחובקים, אחרי שצפינו בתמונות מהמסע שלנו, ששמענו שוב ושוב את אותם סיפורים כואבים.
אני מרגישה פתאום חסרת מילים, אני מרגישה פתאום מוצפת בכל הנושא הזה, שואה.
עבדתי כל כך קשה על הטקס הזה שעשינו, כתבתי ושרתי, הכנתי את מצגת התמונות הנוראיות לצד התמונות שלנו - המשלחת שהוקרנה בזמן הטקסים, עבדתי שעות על התפאורה. ועכשיו אני מרגישה מוזר, מרגישה שמשהו חסר, כל כך הרבה זמן התעסקתי בשואה, בכאב הזה, במוות הזה, שעכשיו פתאום ביום עצמו, אחרי שנגמרו הטקסים, אין לי יותר מה לומר, כאילו הכל נעשה ונשלם.
אני פתאום לא מסוגלת להקשיב לסיפורים על השואה, אמא בבוקר, כשלקחה אותי לבית הספר, התחילה לספר לי על משדר שהיא ראתה אתמול בלילה, סיפרה על יהודים שחיו במחנה מסוים, אני חושבת ניסקו, אבל אל תתפסו אותי במילה, ושם הם עבדו עם חומר חומצתי כשהם עירומים, בדרך כלל, אמא סיפרה לי, כשהיו עובדים עם החומר הזה, היו חייבים ללבוש חליפות מגנות, אבל את היהודים שלחו לעבוד איתו עירומים. אמא אומרת שהחומר הזה היה גורם להם להפוך למפלצות, העור שלהם הפך צהוב, השיער לאדום או ירוק והם החזיקו בחיים רק כמה שבועות לאחר מגע יום יומי עם החומר. כשהיא סיפרה לי את זה, ניסיתי ממש לא להקשיב לה, הרגשתי בתוכי מין מערבולת רגשות מוזרה, חזקה, רציתי להדחיק את הסיפור שהיא ראתה, רציתי לא לדעת אותו ובאותו זמן הייתי כמהה לעוד מידע.
דבר אחד כן השתנה, אני לא בוכה יותר כשאני שומעת את המילים הקשות בטקסים.
אולי כי מה שראיתי בפולין הכה בי כל כך חזק, כשבכיתי שם עד איבוד הדעת, כשהתפרקתי מכאב על מרגלות הר האפר, אולי זה זעזע אותי עד כדי כך שכלום לא משתווה למראה עיניים.
עריכה 00:47
ראיתי הפסנתרן אחרי שקמתי מהשינה. פעם ראשונה שבאמת ראיתי, הבנתי, הפנמתי.
נשארו לי בראש חמש תמונות מהסרט.
אחת, כשהגרמנים זורקים את האיש על הכיסא גלגלים מהקומה האחרונה של הבניין, ואז אומרים למשפחה שלו להתחיל לרוץ ברחוב ויורים בהם.
שתיים, כשולאדק והמשפחה שלו הולכים לעלות על הרכבת שתיקח אותם אל המוות ואחד היודנראטים רואה אותו פתאום ומושך אותו מתוך ההמון. מציל את החיים שלו. וולאדק צועק למשפחה שלו והיודנראט משתיק אותו ואומר לו ללכת משם, אומר לו שהוא הציל את החיים שלו.
שלוש, כשהבחורה הצעירה יושבת בזמן שהם מחכים לרכבות וזועקת במשך כל הזמן "למה עשיתי את זה?" וכולם כל כך מתעצבנים עליה עד שהם מגלים שהיא חנקה את התינוק שלה כי הגרמנים כמעט גילו את המחבוא שלהם בגלל היבבות שלו.
ארבע, כשולאדק מנגן לקצין הגרמני שמוצא אותו ממש בסוף המלחמה.
חמש, כשהקצין הגרמני מבקש מהמוזיקאי שיחפש את 'שפילמן' כדי שיציל אותו מהסובייטים.
כל הזמן הזה אני חושבת מה אני הייתי עושה, איך הייתי מתמודדת עם מוות מול העיניים שלי על בסיס יומי, רגעי, איך הייתי מסוגלת לחיות ככה. התשובה היא שלא הייתי. הגעתי למסקנה הזאת כשאימא שלי אמרה לי היום שכשהיא שמעה בטקס את אחד הקטעים שכתבתי, היא דמיינה את עצמה שם מולי, נפרדת ממני בחלום, אומרת לי שהיא אוהבת אותי.
לא הייתי מסוגלת לחיות בלי אמא שלי, היא העוגן שלי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המוות שלה, או עם כל מוות שהיה ניקרה בדרכי. לא הייתי יכולה לעבור מעל גופות ברחוב ולראות גולגולות שרוצצו כמה רגעים קודם.
לא הייתי יכולה להתמודד עם ההשפלה הנוראה.
חשבתי קצת היום, ואני חושבת שאני אצום בשנה הבאה ביום השואה.
יש לי תחושה כזאת שלא לוקחים את היום הזה מספיק ברצינות. שאנשים נכנסים לטקסים שעורכים כל שנה, מזילים דמעה, או סתם הופכים אפאתיים למה שקורה מולם ואז חוזרים לשגרה שלהם ארבעים דקות אחר כך.
אני לעומת זאת לא משחררת עד לרגע האחרון וגם זמן מה לאחר מכן, עדיין נשארת עם תחושות ומחשבות על כל הנושא.
חשבתי לפרסם פה כמה קטעים שכתבתי במסע לפולין וגם אחריו:
חלום של שלום אחרון
זהו בוקר בהיר וחייכני,
אמא נכנסת לחדר, היא לוקחת אותי ביד לפינת החדר.
מביטה בי בעיניים כחולות אפורות קטנות, שערה השחור אסוף מאחור.
אני מחייכת אליה, היא משיבה בחיוך קטן, כמעט עקום ומהוסס.
מבטה הופך קודר.
אני לא מבינה, היא הופכת חסרת שקט, ולפתע מורידה ראשה, מתייפחת.
אני מרימה את ראשה במהירות, מחזיקה בה, ידיי לופתות את לחייה האפופות באדמומיות קלה.
מנסה לתפוס את מבטה בעיניי, היא מנסה להתחמק.
לאן את בורחת אמא? אני חושבת לעצמי.
הכל שותק סביב, אפילו שריקת הצרצרים לא נשמעת, דממה מוחלטת.
אמא מתרוממת. עיניה הכחולות- אפורות דומעות עכשיו.
אמא מתכופפת אליי, מחזיקה בכתפיי, ידיה רועדות מעט, היא נושמת בשקט.
"אני אוהבת אותך" היא אומרת,
"שלום ילדתי".
התעוררתי פתאום, כנראה מישהו נתקל בי, חשב שאני מתה, רק עוד גוויה על רצפת הרחוב.
גן עדן של מספרים
הוא הפסיק להיות אדם והפך להיות מספר.
קראתי לו בשמו, צעקתי, צרחתי, תענה! תענה! זה אתה, אני יודעת!
אבל הוא רק המשיך ללכת ברחוב ואני בעקבותיו.
ידעתי שזה הוא, היה זה שערו השחור כעורב, עיניו החמות.
אפילו שראיתי את פניו בחטף פגשתי לרגע במבטו המלטף שהכרתי, אך הוא הפך קודר לפתע.
הוא לא הפסיק להתקדם, נדמה היה שכל מה שהוא יכול לעשות זה ללכת,
להתקדם הלאה, לא לעצור, כמו אז.
עצרתי.
נתתי לו להמשיך ללכת. לסיים את המסע שלו ולהתחיל אחד חדש.
בדיוק כמוני.
הקובייה
נשענתי על צד אחד של הקובייה, מנסה את מזלי.
זמן רב נשארתי באותה התנוחה, מכווצת, נושמת בשקט,
מחדירה לריאותיי אוויר מושאל.
יד חזקה. רעש. דמעות מלוחות שנושרות מעיניים תמימות-
היה זה סימן לנסות את מזלי מחדש.
ניערתי את הקובייה, נשענתי על צד חדש, נושמת את אותו אוויר מושאל.
את עברי השארתי בתחילת המשחק, נדמה לי שזה היה הניעור הראשון או השני,
אינני מצליחה לזכור.
לפעמים, ברגעי משבר, אני תוהה,
האם אזכה לבצע את המהלך האחרון במשחק,
ולנצח?
מיידאנק (נכתב בזמן שהייתי בהר האפר, צופה באפר)
אף אחד לא תופס בכלל את גודל העניין.
ערמה של אנשים בצורת גרגרי חול קטנים.
הם אנשים.
אני מסתכלת ולא מאמינה,
אנשים בצורת חול.
הם חיו פעם, נשמו פעם.
היד שלי רועדת.
אני לא מצליחה לעמוד, כואב לי.
שורף לי, שורף לי בפנים, אני נכוויתי!
הם חיו פעם,
הלכו,
דיברו,
נשמו.
לא מסוגלת להפסיק להסתכל על ההר.
כאילו עיניהם של השרופים,
מביטות בי בתחינה,
שלא אלך מכאן.
מפעל לאפר
מתכון פשוט להכנה מהירה,
אין צורך בפלפל ומלח
גם לא בחום ואהבה,
אדישות ורוע יסייעו בהכנה,
צריך רק לחמם את התנור לשעה קלה
ובתוכו להטמין את הנשמה,
לאט לאט הוא נאפה,
העשן יודיע כי נסתיימה המלאכה.
העברתי אצבעותיי על המשרפה, הייתה לי בחילה.
לא בכיתי, רק בהיתי, רק הסתכלתי, שאבתי את המראות, את הצורות, את הסיפור.
רציתי לדעת כל סיפור מאחורי כל אחד. אבל היו כל כך הרבה, אלוהים, מאות אלפים.
איך אני יכולה, איך אני אצליח?
הם יישארו לעד חסרי פנים, דוממים, דמותם הגשמית אבודה.
מכונת מוות משומנת
מכונת מוות משומנת היטב עמדה במקומה.
דמעות נשרו מהעצים שדממו באדמה בקרבת מקום.
ולא רחוק מהם נטפו טיפות מעייניהם של העומדים בחלל החנוק.
ובזמן שעמדו שם, העולם סביבם לא עצר, סביבם המשיכו, הסיטו ראש,
הנוף נותר אותו נוף, השמיים נותרו כחולים, אפילו יותר מתמיד.
והם עומדים.
עדיין.
אחד צנח.
יללה נפלטה, מהוסה.
יותר במקום בקרון, פחות אדם בעולם.
דמיינתי את עצמי עומדת שם, נושמת אוויר של אחרים, חושקת בשמש וחופש,
צופה במוות, עדה לגסיסה שלי. הבטתי בגדר התיל, כמה ידיים נדקרו,
כמה טיפות דם מטפו על קורות העץ הללו.
חשתי רצון לצאת החוצה, חשתי כמיהה לחופש, לחירות שלי, למרות שהייתי ואני עדיין חופשייה.
לי אין ממה לברוח.
אף אחד לא חומד את נשמתי.
אף אחד לא רוצה להפוך אותי לאפר ולנשוף אותי מכף ידו בנשיפה אחת.
כואב לי בגב, כואב לי ברגל, כואב לי בבטן. זה טוב שכואב. זה טוב.
-היום השני למסע, יום רביעי 5/11/08
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
