אמאלה אני מפחדת.
כל כך הרבה דברים ורק שבוע אחד. בעצם, זה כבר לא כל כך שבוע, פשוט מאז שנשאר שבוע לכל הדברים האלה אני ממשיכה לספור את זה כשבוע, למרות שעכשיו זה רק ארבעה ימים, ועוד שניה שלושה. פרויקט טקס השואה (שאני עושה שם בערך, המ, הכל?), שני מבחנים, יומן מסע לערוך והסוד.
ביומיים האחרונים התוודעתי לכמה דברים אצלי בעקבות אירועים שקרו, אולי אלה דברים שידעתי ממזמן על עצמי ופשוט הכחשתי או לא רציתי להודות שאני כזאת באמת, אבל בשיא הכנות, אני בחורה היסטרית ופסימית. את ההסבר למה אני היסטרית ופסימית אני אשמור לזמן אחר כי כרגע זה סוד(?!).
אבל חוץ מזה אני דוחה כמעט כל מה שאפשר לשניה האחרונה. דוגמא ממש טובה לזה היא דוגמא קטנטנה ומפגרת אבל היא אומרת הכל- בבוקר אני קמה ברבע לשמונה בקושי, מחליטה רק אז מה ללבוש וגם מסדרת את התיק. וכמעט תמיד שוכחת את האוכל על השולחן. וכשאני כבר באוטו אני נזכרת שלא לקחתי מפתח. הלו? מה עובר עליי, זה כל כך מטופש. והקטע הכי טיפשי הוא שהתחלתי להתנהג ככה רק בסוף שנה שעברה. התנהגות של יאאלה על הזין שלי. או במקרה שלי על הטוטה. בכל מקרה, הגעתי למסקנה שהחיים שלי כרגע מטורפים, אני עושה יותר מידי דברים וכבר צצו לי כמה התראות על קריסת מערכות שמתקרבת. אני פשוט עייפה תמידית, ובכל זאת אני נשארת עד מאוחר לראות טלוויזיה. ג'יזס. ממש הלקאה עצמית.
טוב פתאום אני מרגישה בלה בלה בלה מידי.
אני זזה לפייסבוק (חה), ואז אולי לקרוא קצת במחברת תנ"ך, בכל זאת צריך לרענן את החדרים במוח, מחר מבחן.
להתראות אנשים חביבים (ו/או רפשים עלובים),
יאאלה הייתי פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
