פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אז ממש משעמם לי עכשיו, כי אני לא מצליחה להירדם.

אולי אם לא הייתי ישנה היום ארבע שעות סתם ככה באמצע היום זה לא היה קורה, אבל כמובן שאני מפגרת ונרדמת במיטה פתאום.

היום קיבלנו תעודות. הגעתי אל היום הזה בגישת ה"לא אכפת לי ממש מה יכתבו בדף הזה, רק תנו לי לקחת אותו וללכת".

שיערתי לעצמי שיהיו לי נכשלים, שיכתבו בהערות המועצה הפדגוגית בצד: "מי זאת הילדה הזאת? היא לא מצויה ברשומות ביה"ס" כי אני לא ממש הגעתי לבצפר במחצית הזאת השנה. נו טוב, למי אכפת. הציון הכי נמוך שלי היה 60 וזה היה במקצוע שאני לא נכנסת אליו. תתפלאו.

קיבלתי 90 במוסיקה, 100 במחשבים, 96 באנגלית 5, 90 בספרות, 88 בהסטוריה, 88 באזרחות. באמת שאין על מה להתלונן.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות בכלל, יש לי יותר מ40 העדרויות לא מוצדקות, עבודות שלא הוגשו וכדומה. איך קיבלתי ציונים טובים?

WIERD! טוב, לא משנה, אחח איזה חפירה דפקתי פה.

אז בזמן שניסיתי להירדם במיטתי החביבה, ראיתי ג'ימי ניוטרון בניקלודיאון (נגמרו כל הסדרות הנורמליות משום מה), וראיתי את הציורים הטיפשיים האלה זזים ומדברים ויוצרים עלילה. ואז התחלתי לחשוב על החיים שלי, שזה בכלל הזוי, כי אין בכלל קשר, אבל בכל זאת, חשבתי על החיים שלי.

התחלתי לחשוב על זה שגם במקומות שאני אמורה להתפרק בהם, להוציא את עצמי החוצה, לא להשאיר שום דבר בפנים - אני לא אומרת את הכל. כאילו יש לי איזה גדר כזאת שלא משנה מה יקרה, אני לא עוברת אותה ולא מספרת כלום מעבר לה. יש כל כך הרבה דברים שהם דפוקים אצלי, ואני פשוט לא מספרת אותם, לא אומרת אותם לאף אחד, שותקת, שומרת בפנים, משקרת, מסתירה, מסיטה את המבט של עצמי ממני.

אני חושבת שזה בגלל שאני לא רוצה לגמרי לנפץ לעצמי את העולם, הרי כבר הגעתי למסקנה שאני דפוקה, שהחיים שלי דפוקים, שדברים דפוקים קורים לי כל הזמן, אז מה נשאר לי? מה שעוד לא שיחררתי החוצה, מה שעוד מחזיק אותי בתוך בועה של שפיות, גם אם זה רק שקרים.

ובנימה "אופטימית" זו, כואב לי הגב.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה.

אני לא שותה ולא עושה ספורט.

יופי של יופי של יופי של פיכסה.

היום אמא שלי התחרפנה.

אין לי כוח לספר את הכל כי עברתי על זה איזה חמש מאות אלף פעמים בראש ואני עדיין לא מבינה מה קרה בדיוק.

היא פשוט איבדה את זה לרגע. ואז זה התדרדר בצורה מוזרה.

רבה איתי ועם אח שלי ושנינו המומים לא מבינים מה בדיוק היא רוצה.

בקיצור, היא דפוקה.

אני מאשימה את ההורים שלי.

החלטתי.

הם אשמים.

לא יודעת עדיין במה, אבל במשהו הם אשמים ואני לא אתן להם להתחמק מהאחריות על מה שזה לא יהיה.

כן אני יודעת שזה נשמע מוזר ולא הגיוני אבל כוסעמק הם דפוקים והם אשמים.

בעוד 10, אחרי עשרות טיפולים אצל פסיכולוגים אני בטח אבין למה.

אני עדיין לא יודעת למה אני אבין או את מה, אבל אני יודעת שזה מה שיהיה.

בלה.

טוב אין לי תמונות לתת לכם כי צרבתי את כל האלבומים שהיו לי על המחשב על איזה 30 דיסקים ומחקתי מהמחשב, פשוט נמאסו עליי ההודעות המציקות האלה: "השטח במחשב שלך מגיע לקיצו, תמחק תמחק בלה בלה בלה איחוי קבצים בלה בלה".

גם הייתה היום מסיבה אצל סהר ולא הלכתי.

לא היה באלי, אם הייתי הולכת הייתי שותה בטוח, זה התאים ל"מוד" שלי היום, לשתות.

ואפילו לא בשביל הכיף, אלא בשביל להטביע את עצמי בתוכי.

אבל זה לא היה עוזר בטוח.

אני לא מדוכאת,

אני גם לא מרגישה רע,

אני פשוט חיה.