פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

זהו בוקר בהיר וחייכני,

אמא נכנסת לחדר, היא לוקחת אותי ביד לפינת החדר.

מביטה בי בעיניים כחולות אפורות קטנות, שערה השחור אסוף מאחור.

אני מחייכת אליה, היא משיבה בחיוך קטן, כמעט עקום ומהוסס.

מבטה הופך קודר.

אני לא מבינה, היא הופכת חסרת שקט, ולפתע מורידה ראשה, מתייפחת.

אני מרימה את ראשה במהירות, מחזיקה בה, ידיי לופתות את לחייה האפופות באדמומיות קלה.

מנסה לתפוס את מבטה בעיניי, היא מנסה להתחמק.

לאן את בורחת אמא? אני חושבת לעצמי.

הכל שותק סביב, אפילו שריקת הצרצרים לא נשמעת, דממה מוחלטת.

אמא מתרוממת. עיניה הכחולות- אפורות דומעות עכשיו.

אמא מתכופפת אליי, מחזיקה בכתפיי, ידיה רועדות מעט, היא נושמת בשקט.

"אני אוהבת אותך" היא אומרת,

"שלום ילדתי".

התעוררתי פתאום, כנראה מישהו נתקל בי, חשב שאני מתה, רק עוד גוויה על רצפת הרחוב.

(קטע מיומן המסע שלי - פולין 2008)