אז עכשיו, כמו בכל יום שבת, ישבתי במיטה הנוחה והנעימה שלי, ליטפתי את הכלב שלי ששכב לצידי, וקיטרתי לו על זה ששוב יש איזה עיכוב בשידורים והסדרה שלי לא מתחילה. הוא נהם באדישות, ואני ליטפתי אותו מאחורי האוזן בתגובה.
הרמתי עיניים למסך, חדשות, הנחתי שזה מה שמשודר כעת במקום הסדרה שאני רוצה לראות, בשל היותי עצלנית ובשל מיקומו המרוחק של השלט, נשארתי על אותו ערוץ וצפיתי.
שוב, תיאורים על הפחד, על החיים הקשים תחת איומי הקסאמים, הלחץ, הטרור שמדיר שינה מעיניהם, הילדים שלא יוצאים מהבתים, ההרס, הכעס.
שני כתבים מלווים משפחות ומאפשרים להם לספר את סיפוריהם.
משפחה אחת, איבדה את הבית שלה, ובנס כולם ניצלו, בזמן הראיון לפתע נשמעת האזעקה, פתאום חושך בעיניהם של כולם, לעזוב הכל, לרוץ לחדר המוגן מהר, האימא צועקת "תגנו על הילדים שלי, תשמרו על הילדים שלי!!" הכתבת מרימה את הילדה בידיים ורצה לחדר המקלט.
באותו הרגע פרצתי בבכי.
אני לא זוכרת על מה חשבתי באותו רגע, ומילים כנראה לא יוכלו לתאר.
איך אפשר להתקיים בצורה כזאת? אנשים נמצאים שם תחת אש תמידית, תחת סכנת התקיימות, הפחד בעיניים שלהם, איך אפשר להישאר אדישים לכך?
איך זה ייתכן? איך זה מתאפשר? למה לא עושים שום דבר?
חשבתי על עצמי ישר, על איך שנלחצי במלחמת לבנון השניה ואפילו לא הייתי קרובה לסכנה. על איך שבפעם היחידה שנכנסתי לממד שלי, ושמעתי בום קטן ומרוחק מאוד, המשכתי לחייך ולצחוק וללטף את הכלב שלי.
בתוך כל המצב הזה לא יכולתי שלא להרגיש עכשיו צביעות. אנשים חיים בפחד, אנשים חיים מלחמה, אנשים חיים טרור, ואני מלטפת את הכלב שלי, אני יוצאת בערב עם חברים, אני נוסעת לטייל, אני יושבת בחצר שלי וקוראת ספר בשקט.
רגעים אחדים לאחר מכן, ראיתי את הכתב מדבר עם הסבתא במשפחה, היא עברה את השואה.
הוא אומר לה: "את עברת את מנגלה.. אז קטן עלייך כמה טילים..".
אידיוט. היא עברה את השואה! אישה שורדת שכמוה לא צריכה לחשוש יותר לחייה, לא צריכה לפחד לחיי משפחתה, היא צריכה שלווה.
סוף סוף הם תוקפים.
סוף סוף הם מחזירים את הכוח לידיים שלנו.
מראים שאנחנו לא נמושות,
שאנחנו נלחמים על השקט והשלום.
תודה רבה באמת, תודה רבה.
שסוף סוף קיבלו פה את האומץ לעשות משהו ולא לשבת ולשתוק.
ולא לשבת ולתת למאות חפים מפשע לסבול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
