פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

יש לי רצון פתאום לכתוב, והרבה, כאילו הרבה זמן שתקתי, והאמת שכן, שתקתי המון.

שתקתי כל החיים שלי.

מוטי, המטפל החמוד שלי, אמר שהגיע הזמן לעמוד על שלי ולהפסיק לבלוע.

זה קצת מצחיק האמת, קצת מצחיק שאני, הפה הגדול, הציניקנית המהוללת, הבחורה שאף אחד לא מאיים עליה, בעצם שותקת.

בין שבילי ההתבגרות שלי אפשר לסמן כמה אנשים כאחראים מובהקים למצב שלי- סבתא, אבא וכמה חברים שלא באמת היו חברים. ועל מצחם, יסלחו לי כולם, באמת אפשר לשים את האות קין.

החלק המעניין בכל זה הוא- איך יוצאים ממעגל השקרים הזה? איך מתקדמים הלאה? גאדמט, איך לוקחים את עצמך בידיים?

בכל זאת, לקחת את עצמי בידיים זה משימה לא פשוטה, אפתח בציניות קלילה ואומר שיש לי עצמות כבדות.

שנית, מספר הפעמים שהתחלתי לקחת את עצמי בידיים ברצינות וכולם התפעלו מהשינוי במחשבה, המראה והגישה- הוא עצום.

וכפי שאתם בטח מבינים, זה לא הלך לשומקום. קצת עליות והרבה הרבה ירידות.

אני שונאת לקחת את החיים שלי ולתרץ אותם בכל מיני תאוריות פסיכולוגיות מטופשות שמסבירות למה זה ולמה פה;

אבל בכל זאת לפעמים, בא לי כל כך לתרץ, בא לי כל כך להפנות אצבע מאשימה, בא לי לצעוק על כולם, להגיד להם מה קורה לי, לנופף דגל ענק באוויר שכתוב עליו :

לי יש בעיות!

אחרי כל המריבה הענקית עם המשפחה של אבא שלי, אחרי שדודה שלי קיללה אותי ואמרה לי שאני כלומניקית ושיש לי את הגנים המסריחים של אימא שלי, אחרי זה פתאום הייתה רגיעה. עכשיו תתפלאו חברים, איך לעזאזל הייתה רגיעה בחיים שלי?! הייתה ועוד איך הייתה, כי אחרי שהיא פתחה את הפה שלה עליי לפני כולם ואף אחד לא ניסה לעצור בעדה, נותק הקשר המטומטם עם האנשים האווילים האלה שאני לא רוצה לזכור שהם דם מדמי.

גברת סבתא'לה, אותה אני שונאת בכל מאודי, רק הרסה את החיים שלי מהיום שיכולתי לחשוב בצורה נורמלית ולזכור דברים.

כל יום בחיי הייתה מנסה להלביש עליי דיאטה אחרת, הייתה נכנסת לבית שלנו ללא רשות ואח"כ מעבירה ביקורת על מה שהולך בו. ואלה רק שתי דוגמאות קלות. בעיקרון, אני מקללת את הרגע שההורים שלי הסכימו לבנות בית ממש ליד הבית שלהם. טיפשים.

וכמובן יש את עניין אבא. עניין אבא הוא גדול מאוד. אבל התיאור שלו קצר ולעניין: אבא מתייחס אליי רק כשאני שרה ומופיעה. אבא מדבר איתי רק על הנושא הזה כשיש מה לדבר עליו. אבא בדיכאון אטומי אם משהו לא מסתדר לי בעולם הזה ולהפך.

ואמא, הו אמא. את אמא אני אוהבת מאוד, (והיי, לא לחשוב לרגע שאת אבא לא!). אמא היא אחת ויחידה, מכל הבחינות, גם באופנים הפחות טובים יש לציין.

אמא היא ילדותית, היא תקועה בעבר, היא לא נותנת עצות שקשורות בי, היא נותנת עצות שקשורות בה, איכשהוא בכל שיחה שלנו, נכנסים סיפורי העבר שלה, איך היא ככה ואיך היא ככה, היא רזתה, היא שמנה, היא נסעה, היא אהבה, היא הצליחה בלה בלה בלה.

ובכל פעם אני עוצמת לשניה עיניים ובולעת, כי מה אני כבר יכולה לומר לה? שהיא כבר בת 43 ולא בת 16? שיש לה שני ילדים ולא שני מחזרים? אני לא יכולה להגיד לה כלום.

אבל היא אמא טובה, היא אמא טובה, ולמרות הכל, אני לא רואה את החיים שלי בלעדיה.

ואוו איך נהיה פה דביק פתאום.

איכסה.

טוב, נראה לי שאני סיימתי לפשפש בחיי ולשפוך אותם על דף הפוליו האינטרנטי הזה.

היו שלום אנשים שבכלל לא קוראים כאן.