אני לא יודעת אם זה משהו שפיתחתי מצפייה בהרבה סרטים, טלנובלות בשקלון ורבע והצגות, או שלכולם יש את זה (מוכח שלא) או שזו סתם אני.
אני מודעת להכל, ואני רואה הכל. כ-ל ד-ב-ר.
אני מודעת ליציבה שלי, לנשימה, לסיבוב של הראש, לזווית האומללה בפה כשאני מחייכת חיוכים שונים, לסנטרים הנוספים לי כשאני עושה את זה, לאינטונציות, להרמת הגבות, לבטן הלפעמים-לא-מספיק-בפנים, לרושם שאני משאירה על אנשים. (תעלומה אחת לא אצליח לעד לפתור: למה כולם חושבים שאני לסבית?!?!?!)
ואני רואה את זה גם על אנשים אחרים. הכל אני רואה... הרדאר לא מפסיק לשגע אותי. זה כמו לחיות עם אנטנה! אני צריכה להתחיל לגבות כסף על הייעוצים בעניין... "ג'יזס, את לא רואה שהוא מרוח לך על התחת לגמרי?!" ואחרי 3 חודשים: "נו, מה אמרתי??? ידעתי שתתחתנו בסוף!"
אני גם מודעת למיליון הפירושים ותתי הפירושים של כל משפט שאני אומרת, ומכוונת בדיוק שלא ייאמן כל מילה שאני אומרת. כל משפט שנראה סתמי או אפילו חסר טאקט- חשבתי עליו קודם ועל העובדה שלא אכפת לי מהרושם הכזה והכזה שיווצר ממנו.
אז אולי תתחילו לסגוד לי או משהו? (או לפחות לפתח קצת אינטליגנציה רגשית, חולירעות! אני לבד עם זה!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ivy