"...וכשתצא לעוד שבת, נחכה בפתח
אמא לכבודך בישלה, נשקה אותך כמו פרח
גם נגהץ לך מדים אני זוכר מה שהבטחת
ישמור עליך אלוהים רק חזור הביתה..."
קיבלתי רגילה! זה היה פתאומי בטירוף...שווה, אבל מרגיז.
צריך לתכנן הכל בהתרעה של רגע, אז כבר נשרפו לי יומיים.
נו, מילא...לפחות שבוע חופש!
יש לי כל-כך הרבה מה לספר...
טוב, אז נתחיל באהבה...עדיין לא מצאתי. אבל זה בתהליכים. יש מישהי שעכשיו אני מתחיל להזרים עניינים, ובע"ה נעשה ונצליח.
עגיל בפיטמה שמאל! מזל טוב לי. (:
אנורקסיה. כן, אז שכחו ממה שרשמתי בפוסט הקודם. האנורקסיה מעסיקה אותי שוב. והמון. אני די שמח שזה חזר. סיפרתי לשני חברים מהצבא. זה היה תהליך ארוך עד שהחלטתי לספר להם. בעצם, הם אלה ששכנעו אותי. אבל הם די תומכים [לא...].
הבעיה היא שכמה מפקדים וחברים אחרים שמו לב לזה שאני לא אוכל, בעייתי. בינתיים שני אלה שיודעים מהעניין נותנים לי גב כשצריך.
אני אוהב אותם!
אם אני אכתוב ספר, יהיה בו פרק שלם רק על התחת של עידו. באמת שיש לו את התחת הכי מעוצב שיש, פשוט מתאים לגוף בצורה מושלמת [שלא לדבר על הגוף שלו...].
לא, זו לא הצהרה הומואית, אלא הצהרה שנוטה יותר לכיוון האנורקסיה [שכל אחד יבין את זה איך שבא לו.
הם הפכו להיות חלק מהחיים שלי, אבל אני, כנראה, לא חלק מהחיים שלהם. זה בסדר, אני יכול להבין אותם. אבל אני רוצה גם קצת צומי. קצת יחס. טיפונת אהבה.
אני רוצה לנהל איתם, ובמיוחד עם עידו, שיחה רצינית באמת. צריך להסביר המון דברים, במיוחד איך אני מרגיש.
צילום. כלום, פשוט נאדה, גורנישט, זירו, כלומדבר, שלופי-גלופ, שונות וכו'.
אני לא אוהב במיוחד את המצלמה שלי, ואני לא יודע למה. גםלא יוצא לי לצלם, וזה ממש מעציב.
אני א-ו-ה-ב צילווווווווווווווווווווווווום!
היה לי המון מה לספר, אבל אני לא זוכר כרגע עוד.
פיש, סגנון הכתיבה שלי השתנה לחלוטין, הא?
Cya...
אה, כן, וד"ש מיוחד לדוד מאוד מיוחד. הוא באמת מאפשר לי להרגיש מעבר...אני מניח שהוא איכשהו מצליח להבין אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
