היום בבוקר, כשחזרתי הביתה, עליתי על המשקל.
67!!!
זה פשוט מדהים. סופסוף מתחיל להיות לי גוף יפה. אני כל-כך מרוצה מעצמי.
למרות שדי קלקלתי את השמחה בכך שאכלתי חפיסה שלמה של עוגיות [בערך 2300 קלוריות].
אבל היי, אם אני אמשיך בקצב הזה, אני ארד במהרה למתחת ל65, החלום שלי אולי יתגשם.
נורא קשה לי לתאר כמה אני נהנה בצבא.
אז נכון, המסדרים והמשמעת והתיזוזים הם זוועות עולם. אבל החברים שם נותנים לי המון כוח ורצון להמשיך הלאה.
באחד מן הימים בשבוע שעבר חטפתי התקף. נכנסתי לדכאון והתחלתי להתחרפן.
אם הם לא היו שם לעזור לי, קשה מאוד לדמיין מה היה קורה.
המצב שלי המשיך ככה עד שישי בלילה, אבל לא מוקצן ממש. בשישי כבר לא יכולתי להמשיך, אז חתכתי מעט. ממש ממש ממש מעט.
זה נראה כמו שריטה קטנה.
ההרגשה הראשונית לא הייתה נחמדה. אבל כשהדם זרם החוצה, הוא הוציא איתו את כל האש ששרפה אותי מבפנים. זה פשוט נתן הרגשה משחררת.
שוב ישנה נסיגה מצידי. בכל פעם, אחרי שאני פוסע קדימה, אני מועד. משום מה יש לי איזושהי בעיה, כנראה פוביה, מלהיות עם אנשים יותר מדי.
אני לא יודע ולא מבין למה, אבל זה מעצבן. אני מנסה, ולא מצליח.
פשוט התרחקתי מכולם פתאום. הם נרקאים לי קרים, גם כשאני מנסה לראות אחרת.
ובכל-זאת, אני אוהב אותם, אני חושב.
יש לי שם שני חברים מדהימים. כאילו, כל החברים שלי שם נהדרים, אבל בשניהם יש משהו מיוחד. בעיקר בגיא.
כל מה שבא לי לעשות זה רק לחבק אותו ולא לעזוב. זה כיף. מדי פעם אני בא מאחוריו ומחבק אותו, אבל אחרי כמה שניות הוא משחרר את האחיזה שלי. כנראה שהוא פשוט לא מבין כמה כוח הוא נותן לי.
סיפרתי לו את רוב המצב שלי, הוא הראה עניין, אך קשה להיות בטוח עד כמה הוא הבין.
אם אני אספר לו שאני פשוט צריך חיבוק, אני מניח שהוא יתן לי.
למה אנחנו לא באותה הקבוצה?
זה רק מנתק אותנו אחד מהשני, אחרי שבועיים וחצי שהיינו רוב הזמן ביחד.
אני מפחד להתנתק ולהתרחק עוד יותר. כי אם זה יקרה, אני אתחרפן שוב.
נסגרתי לחלוטין בפני הקבוצה שלי, על-אף העובדה שהם אחלה אנשים. שניים מהם גם מכירים אותי יחסית טוב.
אני חייב להיות חזק. לנסות להצליח לעבור את זה. כנראה לבד, כי רצון זה דבר שפל.
המטרה היא לעזור לאחרים, ללא רווח שהוא. ללא רצון משל עצמך.
בספר דאו דה צ'ינג [או בעברית- ספר הסגולה והדרך] נכתבו המון דברים חכמים. בהשפעת הספר, נאמרו גם הדברים הנ"ל, שבהם אני דוגל:
The entire world is driven by a will, blind and ruthless. In order to transcend the limitations of that world, you need to stop willing, stop desiring, stop hating.
Heaven endures and the Earth lasts a long time because they do not live for themselves. Therefore she who would live a long time should live for others, serve others.
אני מקווה שיום אחד גם אני אוכל להגיע לטוהר שכזה. בינתיים, אני ממשיך לנסות.
אז עד הפעם הבאה, אל תאבדו תקווה.
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפיָּה;
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בָּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
