הסיסמא של הבלוג הזה מזכירה לי כל פעם מחדש

מאיזו סיבה טיפשית פתחתי אותו.

אבל נו, חשיבה אחרת..כמו להסתכל על אלפי תמונות מפעם ולהגיד

הו כמה מטומטמת וחכמה הייתי פעם.

וכמה הייתי אני ובזמן שהיה לא.

אני חושבת שחזרתי לעצמי עכשיו.

יש לי את אותם הניצוצות בעיינים,

נו אתם יודעים..הניצוצות האלה שלי.

שכולכם מכירים, ושאלתם לאן הם נעלמו..משום מה הם נכחדו לאיזו תקופה וחזרו שוב.

הניצוצות האלה, שהם רק שלי.

רק שלי.

שלי.

3>

עבר כ"כ הרבה זמן מהתמונה הזו, תראו שם, הניצוצות עדיין נעלמו.

התקופה של האלכוהול המוגבר כדי לשכוח ולהדחיק

כמו מפגרת כאילו שזה באמת יעבור.

אתם יודעים, להתמודד זה הכי קשה, והכי כואב. אבל הכי מוצלח והכי מקל בעולם.

אני לא בורחת מעצמי יותר.

הניצוצות שלי, שלי שלי שלי.

לפעמים פשוט מפריע לי שיש יותר מדי שקט

ורק המוזיקה נשמעת ברקע

אבל זה כ"כ נעים.

(:

אני אוהבת את הכוכבים האלה

אתם יודעים,

מאחורי פה מהחלון דרך הסורגים, דרך הרווח של הבנינים המוארים.

הם צצים לי פתאום ונותנים לי להרגיש את הלילה.

עם הציוצים של העטלפים, וצלילי הצרצרים כאן.

הריח של הלילה, הרעש שלו..אתם יודעים.

כל האורות הדולקים בבתים המוארים שמול החלון שלי

והצעקות שנשמעות מאחור ומלמטה למעלה

וכל המתח ששורר בכל הלחץ הזה

הם היחידים שמרגיעים,

אפשר לשבת לצפות בהם ולהקשיב רק להם,ולספר, ולכתוב.

הכתיבה שלי, אוף לעזאזל.

אין לי מוזה לשום דבר..למה אני מצליחה לכתוב רק כשרע לי? ועכשיו לא?

זה נורא מעצבן לפעמים.

אוף.