לא יודעת על מה לחשוב ולא חושבת על מה שאני יודעת.
אני אלופה בלקלוע את עצמי למצבים של לא לדעת
אני כל כך אוהבת את המצבים האלה אתם יודעים זה מושך אותך פנימה ואת על ענן
עד שאת נופלת.
הנפילה לא כ"כ כואבת אבל הסימן הכחול סגלגל שנשאר ממנה
ושאר המכות שאת מקבלת באותו המקום דווקא באותו הזמן.
הדיבורים ממשיכים ואף אחד לא שם לב והכל מתחלף והעיניים נעצמות ולאף אחד כבר לא אכפת
והכל מתרחק והקירות מתקלפים אבל אין יותר מדי אנרגיות לצבוע מחדש...
התמונות זה הדבר היחיד שמחזיק אותנו עדיין שמכניס לנו איזשהי שמחת חיים כזו מזכרונות של פעם
התמונות שאף פעם לא נמחקות ככה אתם יודעים לפחות.
והיומן שהדפים ממנו בחיים לא נתלשים והכל אשליה של פעם אחת ופעמיים ואז..
אותה נפילה חוזרת על עצמה והכחול הפך לצהוב הוא עדיין כואב במקצת לא כמו בהתחלה אבל
אז את נופלת שוב הנפילה לא כ"כ כואבת אבל הסימן הכחול סגלגל שנשאר ממנה...
