And if there's somebody calling me on
She's the one
If there's somebody calling me on
She's the one

איך זה שאני עדיין יושבת וחושבת על זה?

איך זה שאני מסוגלת לשבת שעות שלמות לבהות באיזשהו חפץ ולדמיין חיים ורודים..

איך זה שאני תמיד בונה סיפורים בראש שאני יכולה לדמיין אותם לחייך..חיוך של באמת.

איך זה שאני לא יודעת להתמודד עם דברים הכי סתמיים אבל עם הכי גרוע כן?

אני לא יודעת מה עובר לידי כשאני לא שמה לב ופתאום מעופפת והלב שלי יוצא מהמקום וחוזר חזרה.

אני לא יודעת לשכוח דברים שהיו מזמן והם לא חשובים..

אני לא יודעת לשכוח אנשים שהיו כ"כ מזמן ואני כ"כ בטוחה שהם לא זוכרים אותי..

אני לא יודעת להגיד סתם "לא" מפחד או מחשש לאבד דברים אבל לדברים הכי חשובים אני מסרבת.

אני חושבת אולי כולי עפתי למקום אחר ואני בעצם לא באמת חיה פה,

לפעמים נמאס כבר לבכות ולכתוב ביומן ולקרוא ולקוות על מה שאני יודעת בעצם לבד..

אולי אולי אולי לפעמים יש לי איזשהי תקווה שפתאום הכל התהפך ואני אצליח להגיע לרגע של תבונה

ולהבריק איזה משו לעצמי שיחזיק אותי ויחזיר לי את עצמי..אבל זה אף פעם לא קורה.

אף אחד לא מבין את המחשבות שלי, אף אחד לא מצליח להבין אותן..

אף אחד כבר לא באמת פה לפעמים נראלי שכל אחד תקוע כ"כ בעצמו שהוא לא שם לב לשום דבר אחר..

לפעמים נדמה לי שהמשפט "אני אוהב/ת אותך" נאמר כ"כ בסתמיות ואח"כ לא מבינים למה אני לא מצליחה לומר אותו

בכזאת קלות.

אוף. איזה חורף זה?

את

זאת שתמיד תעמוד בקור עם גופיה כדי להרגיש את הכאב הקר על העור שלה

עד שכל העור יהיה עור ברווז

עד שהכל ישאר כ"כ מופשט, כמו באותו הלילה של ברקים ורעמים עם גופיה ותחתונים..

יושבים מוחבקים מחזיקים ידיים הברקים מצלמים אותנו מבחוץ

הפחד איום, השתיקה נוראית..

אבל גם לחורף יש מגרעות..גם הוא לא מושלם.