חדל שטויות,

לבן לי בעיינים.

החלטתי לצבוע הכל בלבן, היה מספיק צבעוני ושחור בעיקר עד עכשיו..

הכל יהיה באמת בסדר אם אף אחד לא יחליט להכאיב ולקלקל את המצב רוח.

הכל יהיה באמת טוב.

כן. בלי הרבה נקודות.

אני אוהבת את כולכם כ"כ.

כשאתה לא כאן יש רק את הגעגוע , את הזכרונות המקסימים שלנו..

כשאתה לא כאן יש רק את הדמעות, הראש חנוק בכרית שאף אחד לא ישמע..

כשאתה לא כאן יש רק את החיבוק , מאלה שעדיין כאן..

לפעמים נדמה לי שאני משגעת את עצמי או שאני נותנת לאחרים לשגע אותי,

לפעמים משגע אותי איך אתה מבין את כל מה שאני כותבת..

לפעמים אני שונאת כ"כ את השאלות מה כתבת שם מאלה שלא מבינים.

אני לא יודעת איך לעבור דברים איך להתגבר ואיך לדעת לא לחזור אחורה..

אבל השנה וחצי האלה היו השנה וחצי הכי מגעילים בחיים שלי, לא נהנתי לחיות אותם.

הייתי עבד לעצמי, לצרכים הפסיכולוגים שלי, לדמעות שלי ולכאב בעיקר.

מסתבר שעדיין לא יצאתי מהשנה וחצי הזו ואתה כבר חוזר, אתה וכל הפוזה.

אתה זה שלא זוכר את כל הזכרונות המקסימים שלנו ורוצה להיזכר, מי יודע אם תישאר אחרי זה.

לא באלי לחזור לשם..בבקשה אל תכריח אותי, אתה לא היית שם.

אתה לא יכול להגיד לי שחווית אותו דבר כי זה פשוט לא, לאבד חבר זה כ"כ לא אותו דבר כמו לאבד אהוב.

לפעמים אני חושבת איך זה שאתה יכול להיות כ"כ קר אחרי משפטים שלמים של אהבה שאתה מוציא מהפה..

איך יכולה להיות לך הבושה להשוות את עצמי אליך אחרי שהיית כ"כ שבור ועדיין אחרי,

ואני עדיין פה, קיימת ואין לי סוף טרגי..איך אתה יכול?

אולי אני טועה ואני אתחרט.

אולי אני טיפשה ומעדיפה להסתובב ולא להסתכל על מגש הזהב שמונח לי מול העיינים.

אולי אני מפספסת משו שאני מחפשת כ"כ הרבה זמן.

אבל מצטערת, אני לא חוזרת אחורה ..גם אם אני נמצאת שם, אני לא עמוק עמוק בבור..

יכול להיות ששקעתי עוד טיפה פנימה בעזרתך, אבל אני עדיין יכולה לטפס יש לי קצת כוח בבקשה..

אל תיקח אותו ממני,

אהבתי אותו באמת שהכל היה אמיתי וכ"כ תמים בלי שום אינטרס, ולא אגיד שאני לא רוצה את זה בחזרה..

אבל זה פשוט לא יהיה אותו דבר..מצטערת.

בבקשה תפסיק?

לקום לבוקר גשום, לפתוח את התריסים ולגלות טיפות על השמשות..

לחכות לשעת הערב באותה השעה שקבענו להגיע,

למקום המפגש הקבוע..

לצעוד בגשם להתמלות במים תוך שניות אבל לי לא היה אכפת.

ממשיכה לצעוד לתוך הארפל עם הברקים שמכסה את כולי בפחד..

בין הסמטאות האלו הכ"כ מוכרות.

ללכת צעד ועוד צעד בתוך שלוליות עמוקות שמגיעות לי עד הברכיים,

בעקבות הריח שלך..

הסמטה החשוכה הזו לא נגמרת בעיקר שאנחנו לא ביחד..

אפשר להמשיך ללכת וללכת כאילו אין לדרך הזו סוף.

הדרך כבר כבולה ביאוש חולף.

כל צעד נראה כאילו מרחיקים לי את המקום הקבוע שלנו.

ללכת עוד ועוד, ברק ורעם נשמעים והפחד עוטף אותי ולא עוזר בהרבה..

המחשבה היחידה שמחזיקה אותי כל הדרך היא..

שאבוא ואראה אותך בסופה של הדרך.

השאלה היא מתי היא תיגמר..כבר לא רואים סוף בעיקר לא בעזרת הארפל שמכסה לי את כל שדה הראייה.

להמשיך ולהמשיך, ולהתעורר מהסיוט..

לקום בבוקר, לבוקר גשום, לפתוח את התריסים..לראות את השמשות הנוטפות מים

לחייך כי החורף שלי הגיע,

לבכות כי הוא כבר כאן.

3>