שקט..הלילה יורד על פני כולנו הרחובות נותרו רקים וקרים במיוחד לבואנו.

הלחישות הקטנות האלה באוזן מפחידות עוד יותר..

בעיקר שלא ניתן לראות אותו לידי.

הלחישות הקטנות האלה באוזן עם הצעקות המבחילות הללו.

על הספסל שהוא יושב ומחכה עם בקבוק בירה ביד שעוד שניה יתנפץ וכל הזכוכיות

יפגעו בלב שלי.

אני כ"כ פחדנית פתאום כמו תמיד החשש לטעות אף פעם לא הדאיג אותי כמו עכשיו.

אני מרגישה כאילו מכוונים אלי אקדח טעון וכל פעם שאני יטעה,

ירו לי במקום אחר..

אל תשבי שם לבד ואל תבכי על הספסל הזה גם עם הזכוכיות חותכות,

גם אם זה כואב..

אולי אני לא יודעת להתמודד עם כל כאב, לפחות לא כזה שקשור למגע בלתי שכיח.

המחשבות רצות והסרטים מתנגנים לי בראש כל הזמן,

בדר"כ כשאני עושה משו..הסרטים כאילו אני שומעת בראש..

אני יודעת שזו רק אני, וזה רק הסרטים זה לא באמת האנשים שמדברים.

הלוואי ורק הייתי יכולה להבין את המחשבות שלי כמו שהרגשות שלי מבינים אותם.

הלוואי ורק הייתי יכולה להבין את הרגשות שלי כמו שהמחשבות שלי מבינות אותם.

הכל כ"כ מקושר היטב, אנחנו עדיין יושבים על אותה הרצפה הקפואה בלילה הקר כמו אז,

ערומים קפואים עם מגע בלתי שכיח.

הרגשתי כאילו אני בחדר חשוך ללא דלתות ואפילו במגע קיר אינני מצליחה לגעת

הסתובבתי סביב עצמי ללא הרבה מקום חשה את המחנק האיום שעוטף אותי

בכל השמיכות החמות האלה במקום כ"כ קר ושחור..

הרגשתי כ"כ כלואה בתוך עצמי בתוך צינוק כאילו בעונש על הדברים שהרגשתי,

באותו הרגע לפחות..

למדתי לחיות עם זה..לא היה שום חלון או תריס או סורג שאיפשרו לי בכלל

לראות את אור השמש בחוץ הכל כ"כ חשוך היה כ"כ חשוך.

את כל המחשבות שלי ידעתי להקיא שם ולחיות עם כל המחשבות

ולא להתנתק מהמחשבות של פעם..למעשה אף פעם לא התנתקתי משם.

מהמקום הזה שהפך להיות חלק בלתי נשכח מהחיים שלי,

ה"חוויה" של הלהיות לבד..

לבד לבד לבד.

כבולה באזיקים וכבר לא למשחק מיני או משו דומה, כבולה באזיקים של עצמי..

המפתח נאבק כבר לפני שנים הידיים כבר חלודות מהדמעות שנופלות עליהם..

אולי עצם המחשבה של להיות משוחררת החזיקה אותי חיה שם, אבל לא באמת הייתי חיה..

הריח החנוק לפעמים כ"כ חוזר אלי וגורם ללחץ מטורף בחזה,

עם כל הדברים המלחצים האלה..

עם כל האזיקים וכל המקום הכבול הזה שלא נתן לי לצאת לראות אור שמש,

אם אני אצא היום..אני אסתנוור, ובכלל למקור טבע כולשהו אפילו אם הוא מזוהם.

החורף הזה עדיין לא התחיל אבל מבחינתי הוא בשיאו

וכבר עומד להיגמר

זו סתם אשליה כל זה..זה לא באמת קורה

הכל קרה אחרי שהלכתי אחרי הטיפה למרות שמתישהו ידעתי שהיא פשוט תתרסק על הרצפה

ואחרי כמה דקות תתיייבש..ואף אחד לא ישים לב בכלל שהיתה פה טיפה.

התעקשתי לשמור עליה רטובה ולגרום לדבר לא מציאותי לקרות..

להגיד ולחשוב על דברים לא מציאותים זה כ"כ רע.

נמאס לי שאף אחד לא מבין על מה אני מדברת..כי זה קורה רק אצלי בראש.

באמצע הגשם שלא נראה שעומד להיפסק בקרוב

נשארתי פשוט לבד, מתחת לאיזה גגון עלוב שעומד להתפרק והגשם הולך באלכסון..

לשמוע את השירים שלי ולחזור על אותם 3 שירים שהבנאדם המדהים הזה כתב.

לנגב את הדמעות עם הידיים הרטובות או עם השרוולים שספוגים מים,

לשבת על המדרגות האפורות והמלכולכות האלה,

עד שיפסק הגשם שלא נראה באופק..

רק לקוות שלא ימשך כל הלילה רק לקוות שלא ימשך כל החורף.

כי בסופו של דבר לדבר ולדבר ולדבר..ולהקשיב..אני עדיין פה לבד ועדיין אף אחד לא מבין.