שקט..הלילה יורד על פני כולנו הרחובות נותרו רקים וקרים במיוחד לבואנו.

הלחישות הקטנות האלה באוזן מפחידות עוד יותר..

בעיקר שלא ניתן לראות אותו לידי.

הלחישות הקטנות האלה באוזן עם הצעקות המבחילות הללו.

על הספסל שהוא יושב ומחכה עם בקבוק בירה ביד שעוד שניה יתנפץ וכל הזכוכיות

יפגעו בלב שלי.

אני כ"כ פחדנית פתאום כמו תמיד החשש לטעות אף פעם לא הדאיג אותי כמו עכשיו.

אני מרגישה כאילו מכוונים אלי אקדח טעון וכל פעם שאני יטעה,

ירו לי במקום אחר..

אל תשבי שם לבד ואל תבכי על הספסל הזה גם עם הזכוכיות חותכות,

גם אם זה כואב..

אולי אני לא יודעת להתמודד עם כל כאב, לפחות לא כזה שקשור למגע בלתי שכיח.

המחשבות רצות והסרטים מתנגנים לי בראש כל הזמן,

בדר"כ כשאני עושה משו..הסרטים כאילו אני שומעת בראש..

אני יודעת שזו רק אני, וזה רק הסרטים זה לא באמת האנשים שמדברים.

הלוואי ורק הייתי יכולה להבין את המחשבות שלי כמו שהרגשות שלי מבינים אותם.

הלוואי ורק הייתי יכולה להבין את הרגשות שלי כמו שהמחשבות שלי מבינות אותם.

הכל כ"כ מקושר היטב, אנחנו עדיין יושבים על אותה הרצפה הקפואה בלילה הקר כמו אז,

ערומים קפואים עם מגע בלתי שכיח.