הרגשתי כאילו אני בחדר חשוך ללא דלתות ואפילו במגע קיר אינני מצליחה לגעת

הסתובבתי סביב עצמי ללא הרבה מקום חשה את המחנק האיום שעוטף אותי

בכל השמיכות החמות האלה במקום כ"כ קר ושחור..

הרגשתי כ"כ כלואה בתוך עצמי בתוך צינוק כאילו בעונש על הדברים שהרגשתי,

באותו הרגע לפחות..

למדתי לחיות עם זה..לא היה שום חלון או תריס או סורג שאיפשרו לי בכלל

לראות את אור השמש בחוץ הכל כ"כ חשוך היה כ"כ חשוך.

את כל המחשבות שלי ידעתי להקיא שם ולחיות עם כל המחשבות

ולא להתנתק מהמחשבות של פעם..למעשה אף פעם לא התנתקתי משם.

מהמקום הזה שהפך להיות חלק בלתי נשכח מהחיים שלי,

ה"חוויה" של הלהיות לבד..

לבד לבד לבד.

כבולה באזיקים וכבר לא למשחק מיני או משו דומה, כבולה באזיקים של עצמי..

המפתח נאבק כבר לפני שנים הידיים כבר חלודות מהדמעות שנופלות עליהם..

אולי עצם המחשבה של להיות משוחררת החזיקה אותי חיה שם, אבל לא באמת הייתי חיה..

הריח החנוק לפעמים כ"כ חוזר אלי וגורם ללחץ מטורף בחזה,

עם כל הדברים המלחצים האלה..

עם כל האזיקים וכל המקום הכבול הזה שלא נתן לי לצאת לראות אור שמש,

אם אני אצא היום..אני אסתנוור, ובכלל למקור טבע כולשהו אפילו אם הוא מזוהם.