העיר הזו מפחידה, אינני מכירה בה שום רחוב..

מטיילת לי באמצע הלילה בין סמטאות

בלי להגיע לשום מטרה, עם ג'קט ענקי שהיה שלך, עם האבן שלך..

הנביחות של הכלבים מהגדרות גורמות לי להירתע ולחזור אחורה

כל נביחה הלב שלי בתחתונים.

לא ציפיתי להגיע לאן,

פשוט לא היה לי לאן...

המשכתי פשוט לשתוק ולספוג את הקור, את הנביחות..

את הצעקות של הריבים מהבתים.

לא היה לי נעים בעיר הזו, ידעתי שזו העיר שתמיד רציתי לבקר בה

אבל משהו תמיד עצר בעדי...

התחושות בטן כבר לא נכונות ידעתי את זה כבעבר.

הרבה שמות עולים על גבי המחשבות באותה הליכה מהירה

כאילו להגיע הביתה, אבל רק לא לתפוס מחסה מפני הגשם הנפלא הזה

שבא להציף אותי ולשטוף אותי מכל המחשבות השטויות האלה.

שטויות זו הבעיה העיקרית בכל העניין,

לא שאני מתחרטת על מה שאני עושה..אני לא, אבל..

הבעיה היא, שתמיד יש אבל.

כ"כ חשוך לי בעיינים,

אני מרגישה בסוף סימטה חד סיטרית,

הכלבים מלפנים, המחשבות מאחור מושכים ומושכים..

עד שאני אקרע, מצטערת נגמרו לי החוטים ואין לי איך לתפור את עצמי יותר.

כ"כ חשוך לי בעיינים,

אני מרגישה את הלב דופק דופק דופק

הרגשות מלפנים, המחשבות של פעם...

מעניין מי ינצח.