אנחנו תמיד משתלים לצמצם את המעגל שיהיה קרוב ורחוק באותה המידה

לסגור אותו שהחום שהיה לא יברח, יהיה נורא קשה ליצור אחד חדש.

לחבק ולהסתכל בעיינים קורנות אהבה וחום כאלה שיש להם את זה.

לא להוציא תסכול כעס או עצב בתוך המעגל לפעמים זה קשה.

כל מה שעוטף אותו מבחוץ רק גבול דק ונקי שכל אחד כמעט יכול לפרוץ.

חוץ מאיתנו אף אחד לא יודע את החיבוק שנותן כ"כ הרבה אנרגיה ומעביר כ"כ הרבה..

לעצום את העיינים לשכב, מחובקים על המיטה רק ששום דבר לא ישתנה והתנוחה לא תזוז.

אנחנו כבר ממוקדים במטרה, עוצמים עיינים ומתחילים לחלום.

המחשבות שלפני השינה, החששות האלה..

לפעמים אני מרגישה שאני מאבדת יותר מדי בגלל טיפשות שאני צריכה להשלים איתה.

המחשבות רצות אין ספור פעמים בדקה ומתבלבלות בינהם, אבל כל בעיה נוצרת כי יש לה פתרון לא?

הרבה דברים מכשילים אותנו בדרך אנחנו צריכים להיות ערניים למחסומים ולקפוץ מעליהם.

להיות טובים ולהקשיב לפעמים למרות שהכל מעיק עלינו.

פשוט לשתוק, להקשיב.

לפעמים נדמה לי שאני לא יודעת להקשיב, אולי לא נועדתי להיות כזו..שמקשיבה.

לפעמים דברים שנאמרים מתקשרים לעצמי יותר מדי שזה חורד עמוק עמוק ללא נודע ומוציא את זה משם.

הכל בא בתחפושת כזו כדי לעבור למחשבות שרצות לי כרגע.

השקר כבר לא משפיע על כלום, אנחנו לא אוהבים אותו.

לפעמים הכל מתחבר ביחד ונהיה למשהו יפיפיה..

רק חבל שהוא מתנפץ בסוף.

ואם הייתי מחסיר פעימה..היית מסכימה?

המשפט הזה רץ כמהירות האור.