חלקת השמים שלי כך תמיד טענתי בליל חורף קר.

בו תמיד היה על מה לצחוק מאחור המסכה ולבכות מתחת לשמיכה.

בליל חורף קר.

הלילות שלנו היו בלתי נשכחים והיו רבים מהם.

הסבונים עם הניחוחות שתמיד הזכירו אותנו בהם

כל התקרבות של גוף אל גוף היתה מתאחדת באותו הריח שלנו.

לכל בנאדם יש ריח משלו, גם בבית שלו..

את הריח שלך אף פעם לא יכלתי שלא להריח.

ההקשבה שלנו אחד לשניה תמיד גם באמצע אהבה סוערת ופרועה,

זה מה שתמיד אפיין אותנו.

לא היה אכפת מכלום באותו הרגע שהשני מתחיל לדבר

דום שתיקה והקשבה.

שום צלצול לא הפסיק את השיחה תמיד היינו מנתקים

שום דפיקה בדלת לא היתה מעוליה כי זה היה הזמן שלנו.

אף פעם התחושה הזו לא היתה חסרה לי כמו עכשיו,

בייחוד בידיעה שלפעמים זה תלוי בי ואני מקלקלת את זה אבל למה?

היום מישהי הסכימה איתי "כן, גם לי זה היה ככה עד שהכרתי אותו.."

תהיתי אם אני יוכל להגיד את זה באחד מן הימים,

ולא להיזכר בתלאות העבר תמיד, בכמה שהיה טוב ועכשיו לא.

אני חיה במין שיגרה לא רצויה בכלל עם מסכה על הפנים שלא מצליחה להתגרד ולרדת ממנה.

כל החיים שלי הם צחוק אחד גדול, אני לא יודעת מה עם עצמי כבר.

אני רוצה לחזור להיות עצמי, עצמי שכולכם מכירים כשאני איתכם.

עצמי שיודעת להקשיב ושיודעת להתווכח.

עצמי שיודעת לצחוק ולבכות גם כשצריך.

עצמי הטיפשית , שיודעת לאהוב.

לחזור להיות נאהבת כמו שהייתי אז, בתלאות העבר.

איך הוא מעז הכוכב הקטן להיות כ"כ קטן וכ"כ הרבה עבורנו?

ואיך זה שהכוכב הקטן שאצלי עדיין לא הגיע למקום שהוא רוצה..הרי הם עפים בשמים ולפעמים נופלים אלינו.

תפסתי אחד כזה..שנפל.

המשאלה לא התגשמה חשבתי שזה סתם שטויות אולי עדיין חושבת ככה, לא יודעת.

הלב הכ"כ גדול מעז להסתתר מאחורי עץ כה דק,

אבל עדיין אי אפשר למצוא אותו.

איך הוא מעז?