היידים אוחזות במעקה המדרגות שנמצא בסוף הסמטה שלנו

הסמטה החשוכה שנהגנו להתחבא בא מדי ערב בצאת החשכה..

כולי נוטפת מים ממי הגשם שהפתיעו ובאו אלינו פתאום

עדיין מחכה לך, אבל אתה פשוט לא באת.

הרוח חזרה האוזנים קרות אבל לי לא אכפת..

הקור כואב אוחז אותי חזק ולא נותן להשתחרר, משהו אמר..שלא כדאי לברוח.

לשם שינוי החלטתי להקשיב לו ולהישאר.

אבל דווקא הפעם תחושת הבטן שלי היתה נכונה.

אני כבר לא מאמינה לה, היא תמיד מטעה אותי בדברים.

היידים אוחזות מתחלקות במעקה במורד המדרגות השבורות שם נהגנו לשבת

ולהתחבא לעצמנו בחושך, לדבר , לשנוא, לכתוב, לבכות.

אבל אתה עדיין לא באת.

התחלתי להתייאש, הקור עטף אותי ואפילו הקטיפה המתנגנת ברקע כבר לא עזרה.

לא חשבתי על כלום, וחשבתי על הכל ביחד.

האור התחיל לבהור מהשמים הברקים ואחריהם הרעמים..

הם מפחידים אותי כשאני לבד.

החלטתי לחזור הביתה, ידעתי שלא תבוא כבר אולי כי שכחת אפילו לא חשבתי על סיבות.

לבשתי בחזרה את המעיל הענקי שלך ויצאתי לדרך מתה מפחד שברק יצלם אותי לבד.

נכנסתי הביתה נוטפת מים ישר למקלחת, גם היא במים קפואים..לא אכפת לי רק שלא לחכות.

מתחת לשמיכת פוך עם החלון סגור התריסים פתוחים לצפות על השמים הקודרים מבפנים ולצחוק..

האורות מכובים בכל בנייני השכונה רק החדר שלי עדיין דלוק,

מצפה לעוד רעם וצלצול שלך יחדיו.

לאט לאט נרדמת ושוב קול רעם מעיר אותי.

מכניסה את הראש מתחת לפוך עמוק עמוק, סוגרת תריסים ונרדמת עם בובת הפרווה ששם חובקת אותי תמיד.

הגשם מכסה את כל האדמה, מחיה את כל הצומח , מרפא כל נבילה..

איך זה שאותי הגשם עוד לא הצליח לרפא?