אני אוהבת את הכוכבים האלה

אתם יודעים,

מאחורי פה מהחלון דרך הסורגים, דרך הרווח של הבנינים המוארים.

הם צצים לי פתאום ונותנים לי להרגיש את הלילה.

עם הציוצים של העטלפים, וצלילי הצרצרים כאן.

הריח של הלילה, הרעש שלו..אתם יודעים.

כל האורות הדולקים בבתים המוארים שמול החלון שלי

והצעקות שנשמעות מאחור ומלמטה למעלה

וכל המתח ששורר בכל הלחץ הזה

הם היחידים שמרגיעים,

אפשר לשבת לצפות בהם ולהקשיב רק להם,ולספר, ולכתוב.

הכתיבה שלי, אוף לעזאזל.

אין לי מוזה לשום דבר..למה אני מצליחה לכתוב רק כשרע לי? ועכשיו לא?

זה נורא מעצבן לפעמים.

אוף.