זה קצת כואב, גמלך.
כן כבר הכל קרה, וגם הכל עומד לקרות
ומה שלא היה - נראה שלא יוכל להיות
והמרחק ממך הוא מסוים ולא קיים
תראי - חיבור נצחי, ניתק, נמוג ונעלם
אז כבר הכל היה, אך גם הכל עומד להיות
שנים, לילות, ימים, מילים וזעם ודמעות
הפעם זה מוחלט, בדיוק כמו כל הפעמים
בראש מוטח בקיר - דמעות של זעם, ומילים
את מגלה אותי, כך את אומרת - מחדש
את לא היית איתי וכן היית ולא ממש
עכשיו כל יום נוסף - ספירה גוברת לאחור
ואין לאן לחזור אך יש תמיד לאן לחזור
והזיתי אותך צוחקת
והזיתי אותך הרה
מתמזגת בי וניתקת
וידך על מצחי
קרה
תראי הכל מובן, ושום דבר אינו מובן
הלכתי כבר מזמן, אבל אני עדיין כאן
מול הבדידות שלך, עוור, עמדתי לבד
כן, זה מפגש רחוק ששוב גווע ושוב נולד
והזיתי אותך צוחקת
והזיתי אותך הרה
מתמזגת בי וניתקת
וידך על מצחי קרה
וידעתי תשוקה מובסת
ולילות תאוה צלולים
וידעתי שניות של חסד
בין דמעות זעם ומילים.
היא התקשרה אלי שיכורה,
כועסת, עם דמעות בעיניים, וצעקותייה הגיעו עד לבית הכרם.
"אני רוצה למות",
"אני על הגג של הבית, ענבר, זהו , זה הסוף, אני אראה סוףסוף את תום שלי"
"כרגע אני מרגישה כמו שהוא הרגיש, ואני מבינה אותו עכשיו "
התקשרתי מיד לבעלה. נכון, הם לא בקשר הכי טוב, אבל הוא הבנאדם שידעתי שיוכל לבוא הכי מהר.
אני לא יכלתי ללכת, לא הייתי באזור, לא היה לי איך לנסוע.
ופחדתי לספר את זה למישו,פחדתי כי ידעתי שזה יגיע בסוף איכשהו למשטרה.
כ'כ פחדתי שיקרה לה משו.. הכל קרה כל כך מהר,
הטלפונים שביצעתי, ההגעה של אותו בנאדם לאזור.
אבל הקטע הוא, שאחרי שידעתי שכבר הכל בסדר איתה,
בעצם.. שכבר לא יקרה לה כלום הלילה, לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לרקוד.
ובעצם, בראש עברה לי המחשבה, שהיא לא באמת בסדר, אם היא ככה מרגישה,
אם הצורך שלה הוא כזה,
היא לא בסדר בכלל.
חשבתי עליה אחרי זה המון, ולא הראתי לאפחד כמה אני מרגישה שאני צריכה להיות שם.
הראתי לכולם שהכל בסדר איתי למרות שתכלס, כאב גמלי כמו שכאב לה.
כאב לי עליה.
היום דיברתי איתה שוב, סיפרתי לה מה קרה אתמול, סיפרתי לה את מה שהיא לא זכרה שהיא עשתה אתמול.
היא הצטערה נורא, ואמרה שבאמת היא בדיכאון עמוק,
אבל לא תעז לעשות דבר כזה אחרי שהיא יודעת איך אנשים אחרים מרגישים שבנאדם חשוב להםעשה את זה.
היא אמרה שהיא מתחילה פגישות אצל פסיכולוג, שהיא מתחילה לקחת כדורים זה דיכאון, ושהיא תצא מזה מהר עכשיו.
אנחנו מקווים בשבילה שהכל יהיה בסדר.
____________________________________________________________
->משו יותר שמח לדבר עליו<
סמינר הדרכה 2008.
נכון שהייתי לא ממש במצברוח כפי שהבנתם מהקטע הראשון,
אבל אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי.
ישלי גדוד מדהים, שאי אפשר שלא להנות איתו.
היה ממש כיף,
רקדנו ביחד, הפלצנו ביחד, ישנו ביחד, חירבנו ביחד, רצנו ביחד, שיחקנו ביחד, דיברנו ביחד,
צעקנו ורבנו ביחד, הכנו אוכל ביחד,
הכל היה כזה ביחד.
המדריכים החמודים שלנו הוציאו לנו חולצות,
והיה אוכל כזה מעולה יחסית לצופים!
שוגי עוגי וכריות לארוחת בוקר, נאמייייי.
קיצר, היה כיף.
בסוף הסמינר אני ומיה המגניבולה השארנו פתק לשכב''ג בית הכרם[השבט בו היה הסמינר]
שבו היה רשום:
"אתם חתיכים והיינו עושים אותכם".
כן אנחנו מגניבות שכאלו..
סתם, הם באמת חתיכים D:
חיחי. ואחרי שראו את זה אמרו שאנחנו חמודות,
והאידיוט הזה -צדקה- הלך ואמר לו מי אלו ענבר ומיה.
זה היה מביייייך כ'כ. :/
בסדר, אז עכשיו הם יודעים מי זה ענבר ומיה.
העניין הוא שכל שבט בית הכרם עכשיו יודע מה ענבר ומיה עוללו.
_____________________________________________
יהיה בסדר אחיי,
יהיה בסדר בסוף.
אני אשקר אם אגיד שאני בדיכאון עכשיו,
כי אני ממש לא.
פשוט מלא דברים מדאיגים קורים, והם עושים לי עצוב.
אבל לזה לא קוראים דיכאון,
אלא החיים.
יש המון לחץ לאחרונה,
וכל זה מביא לכאב ראש ומיגרנות רציניות.
למעשה, אני מרגישה שבזמן האחרון הרבה דברים נפתרו מעצמם,
ושהכל מסתדר.
אני מקווה שההרגשה הטובה תשאר אצלי עוד הרבה.
שיהיה לכם שבוע טוב=]
3>
ענברע.