הכל מוזר

כך נאמר.

בבית ההוא,

הנטוש,

שם כל פצע לא חבוש,

הכל פתוח,

הכל מתנופף לו ברוח.

בלי נשמה,

חיה לה הנקמה.

לבדה היא מתגוררת,

אפעם לא נגררת.

פעם הרוח הייתה חברתה הטובה,

עכשיו גם היא הלכה לה לדרכה.

נשארה היא לבד,

עם הפחד.

הרחק משם,

מאחורי הים,

התגוררה לה האהבה,

כולם חברים שלה,

ובכולם היא פגעה,

את כולם הכתימה,

כתם גדול, כתם של דם.

כתם אדום, בכל מקום.

וזה לא יחזור להיות כמו שהיה אפעם.