קראתי עכשיו בבלוג של מישי שכותבת שירים...

הם היו ככך יפים ...

בלי חריזה ... בלי פואמות ...בלי מבנה מסודר...

אבל עדיין השיר שלה הרגיש כאילו ככה שיר צריך ללכת... כאילו זה הכי טבעי.. כאילו ככה הכל צריך להיות

בלי מסגרות רק יופי רגשות ושיחרור....

חבל שאני לא יודעת להביע את עצמי ככה אני חייבת מסגרת וחוקים ברורים בכל דבר  שאני עושה..

אבל אני אנסה..

רוצה להיות רחוק מכאן

להכיר אנשים חדשים

לעוף מפה

לא להסתכל על החיים

על הדיכאון שנמצא בכל מקום

שחונק כל תקווה וחלום

כל סיכוי לאושר

כל מצב להשלמה ושמחה

כל קרן אור שחודרת

כל צעקה משחררת

כל רגע טוב

משאיר רק מכאוב

כולם אומרים הכל יהיה בסדר

מתחבאים מאחורי חיוכים מזוייפים

גם אני כזאת

את הדמעות כולם רואים

הן לא נסתרות מעיני

ולא מעיני אף אחד

אין כאן אף אחד מיוחד

אף אחד אמיתי

אף אחד שיהיה איתי

אף אחד שישמור עליי

אף אחד שיסתיר את העולם ממני

ואותי מהעולם

רוצה להיות רחוק מכאן

להכיר אנשים חדשים

לעוף מפה

למקום שבו אוהב את החיים

לא יודעת נשמע קצת מעפן ...

זה לא ממש מתאר... דולי