נערות בבל התאחדו!

למדתי את שירת הים לשיעור תנ"ך מהשיר מנסיך מצרים

האלילות שלי הן שירלי מקליין, מיס פיגי ומרי וולסטונקראפט. עוצמה נשית!

אני פמיניסטית חובבת בשעות הפנאי

אני מכורה קשות לפוסט איטס. השד יודע למה.

הסיבה האמיתית שיש לי בלוג היא כדי שאני אוכל להתקשקש עם העיצובים והרשימות

הצבעים האהובים עליי הם צהוב ואפור.

יש לי נטייה מוזרה להתחרמן מאש, מוזיקה אלקטרונית ומחול מודרני.

ביליתי את רוב שנות ילדותי בשאיפה להיות פרפר. ואז החלטתי שעדיף להיות אן שרלי.

הקראש הראשון שלי על בחורה היה על מיה מהמורדים. בחיי.

הפעם הראשונה שנמשכתי למישהו בכל היתה בכיתה ב'. להגנתי, המורה לאנגלית היה ממש חתיך.

יש לי משיכה תמוהה לזקנים. (על גברים, חשוב לציין)

החלום הרטוב שלי הוא לעשות תואר שני בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת ברקלי. 

בימים עברו, החלום הרטוב שלי היה להיות ביץ' קטנה ומפונקת עם בגדים 100מים שתתאכזר לפרחות מרושעות.

(תודו שיש משהו אצילי בלרצות להיות מגינתן של החנוניות המנודות חברתית בנות ה-11 באשר הן)

אובחנתי כבעלת אישיות חרדתית גבולית. נחמד, נכון? 

אני שונאת ילדים קטנים. הם תמיד דביקים, ורועשים ומגעילים. פויה.

נשבעתי להתנזר משילוב סקס און דה ביץ' וקורונה אחרי תקרית בצימר בראש פינה שכללה מזמוז לסבי ספונטני ותחושה מאוד עמוקה שאני לולב.  

גיליתי שבסקס בין גבר ואישה מעורבת חדירה רק בכיתה ט', בעקבות פרסומת מסוימת של TNT, חברת ביגוד שלמעשה מתפקדת כמורה לחינוך מיני.

המקרר אצלי בבית מסודר בטורים ומשבצות. ואבוי למי שישים את הריבה במקום של המיונז.

ההערכה העצמית שלי נעה בין יהירות נרקיסיטית להתנזרות ממראות אה-לה-בולימיה.

למרבה הנוחיות, אני יותר נוטה לצד הנרקיסיסטי בימינו אנו.

התחושה שאני הכי שונאת בעולם זה כשהידיים דביקות. בררר.

אני מאמינה באמת ובתמים שהאריסון הוא הביטל הכי מוכשר. לנון סתם דפוק.

אימצתי אג'נדה ירוקה ואקטיביסטית בשלב מסוים, בהשראת אחי. זה לא עבד.

האמת היא שהייתי אמורה לחיות בפריז בעידן ההשכלה. אני נשמה שפספסה את יעודה. הייתי יכולה להיות דידרו הנשית!

הז'אנרים הספרותיים האהובים עליי הם פנטזיה, רומנים היסטוריים וספרים אווילים לבנות הנעורים.

בחיים קודמים הייתי עוזרת של גבירה בריטית במאה ה-18. אלה שקושרות את המחוכים. 

אני לפעמים נכנסת למצבים של ברברנות קשה שבהעדר איש שיח לרוב הופכת לפוסט חופר וקצת היפרי על עצמי (כמו עכשיו) או מונעת ממני שינה כי אני עסוקה מדי לדבר עם עצמי. (זה לא נשמע הגיוני, אבל זה נורא מעצבן לא להיות מסוגלת להירדם בגלל שאני עסוקה בבניית תזות פמיניסטיות שיאששו את דרך חיי).

ועכשיו כמה דברים מפתיעים שגיליתי בזמן האחרון...

1. אני יודעת לשיר. כן, גם אותי זה מפתיע. אבל אני יודעת לשיר טוב, נקי כזה. גבוה מאוד, אבל יפה.

2. אני יודעת לבשל. זה באמת מפתיע, בהתחשב בעובדה שאני נמנעתי באדיקות מהמטבח במשך רוב חיי.

3. אני מסוגלת להיות ביצ'ית למדי כשאני רוצה. תמיד ידעתי שיש לי את זה, אבל אף פעם לא חשבתי שיהיו לי הביצים לממש את זה.

4. יתכן ויש בי כמה דברים שאיכשהו כן מתאימים למזל שלי. למרות שאני אחד מהאנשים הכי פחות עקרב שיש, אני יותר נוטרת טינה משהייתי רוצה. מאוד לא בוגר מצידי, אבל על הזין שלי.

5. הצורך לכתוב עולה בי פחות ופחות. זה כבר פחות חיובי. בשאיפה, סדנת הכתיבה יוצרת שנרשמתי אליה שנה הבאה תרפא את זה. למרבה המזל, מי שמנחלה את הסדנה הוא מאוד מוכשר, אז יש לי על מי לסמוך.

6. I am one dirty little hippy. נו טוב, הגן היה צריך להתחיל להתבטא מתישהו. כשיש שני אחים היפים במקצועם, לא היתי יכולה לברוח מהעניין לנצח.

7. למרות שאני מנסה להימנע מעריכת רשימות ממסופרות ונוירוטיות, אני פשוט לא מצליחה. ההרגל כבר השתלט עליי.

8. אני אוהבת יין לבן. עוד הלם. וסוף סוף סבא שוב יאהב אותי!

9. אגב, יש לי יותר עמידות לאלכוהול משחשבתי. גם זה לא הרבה, אבל זה משהו.

10. פיתחתי איבה משונה כלפי הקרנבריז, באמת שאני לא יודעת למה.

11. סביר להניח שראיתי את קלולס יותר פעמים מכל אדם חי, חוץ מהעורך.

12. אני מסוגלת לא לצאת מהבית במשך שלושה ימים, להתקיים ממנה חמה, קוסקוס ותיק מדי שמזדקן לו בשיבה טובה במקרר, וmac n' cheese, ללכת לישון בארבע בלילה ולקום בשתיים בצהריים (במקרה הטוב), לבלות את הזמן בנגינה על גיטרה, שידורים חוזרים של "חברים", שנות השבעים ובנות גילמור, כל זה, בלי להשתגע! הכישרון! היכולת! העובדה שאני טינאייג'רית-טיפוסית-בחופש הגדול ברמות מחליאות!

בעוד שלושה שבועות אני אתחיל את כיתה יב'. וזה הסוף. שנה אחת, וזה הסוף.

ואני מפחדת. נורא.

מפחדת מזה שהתקופה הנהדרת הזאת, של תיכון, גם של חטיבה, תיגמר. השנה האחרונה היתה נפלאה. בית הספר שבו אני לומדת הוא מקום שאני אוהבת, תאמינו או לא. מה נעשה, אני חננה. כל החברויות שנוצרו בשנים האלו, הן לא הולכות להחזיק. לפחות לא רובן. נתפזר לנו, כולנו, קבוצת החברים הזאת שמחזיקה אותנו על הרגליים, שהגדירה את מי שאנחנו כבר שנים. אחרי השנה הזאת, היא לא תשרוד.

אני מפחדת מהצבא. שיגידו לי לרוץ על ג'בלאות, לירות ברובה. שיהיה לי שם משעמם. או רע. שאני לא אמצא שם מישהו שמבין אותי כמו שהחברים שלי מבינים אותי. בצורה מיידית כזאתי.עמוקה.

אני מפחדת שברגע שכל המסגרות האלו יגמרו, אני אשאר תלושה באוויר. המומה מכל החופש הזה, חנוקה מעודף חמצן.

אני מפחדת שאני אשאר לבד, ולא אדע מה לעשות. ואין דבר יותר מפחיד מזה בעולם.

התקופה הזאת, הבית ספר הזה, הפכו אותי למה שאני. נתנו לי את הכוח להיות אני. ואיפה האני הזה יהיה בלעדיהם?

אני מפחדת שאני לא אוכל להחזיק את האני הזה לבד.

זה לא שאני לא ארגיש אני יותר. התחושה תישאר. אבל מה יגדיר אותי. מבחוץ, לא מבפנים.

אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, אבל זה מפחיד. זה קשה. ולפעמים עולה בי הספק שאולי אני אתפרק, כי לא יהיה לי הדבק שיחזיק אותי ביחד.

אז הנה אני,עם אף נוזל, עיניים דומעות, גרון חנוק וטעם מתוק מדי בפה ממנת יתר של ערגליות, ואני לא יודעת מה אני אעשה.

אני יודעת שזה עוד די רחוק. וכמה יש לי לעבור עד שכל זה יגמר. אבל אני מרגישה כאילו אני רוד ראנר של לוני טונס, שרץ רץ רץ אל פי תהום, וכמה זמן הוא כבר יחזיק באוויר כשהוא רץ במקום לפני שהוא יפול. אני יודעת שלרוד ראנר יש תמיד מצנח, אבל אני בטוחה שאפילו הוא מפחד לרגע שאולי המצנח שלו הוא בעצם רק גלגל הצלה ושהוא יגמור משוטח על הרצפה.

המטפורה העילגת והמאוד בוגרת הזאת רק מוכיחה כמה אני מוכנה לשינוי הזה. לגדול המבוגר הזה.

אבל אני כן אצליח. אני מספיק חזקה. אני יודעת מי אני, ולא יקחו את זה ממני. גם אם כל התומכות מסביב יעלמו, אני אשאר.

ועד אז, יש עוד זמן. עד אז יש מדבקות, ויומן, ומחברות. ועוד שלוש שעות שבועיות של בהייה חסרת תועלת במורה לתנ"ך. יש לי עוד שלושה שבועות. ועוד שנה, ועוד כמה חודשים, ועוד שנתיים. ועד אז, כמו שסבתא היתה אומרת, אלוהים גדול.