אפשר להמשיך קדימה, הרבה מעבר למה שנדמה לנו שאפשר.

והנה שוב ההרגשה המוזרה הזאת שאין לך מושג מה אתה הולך לעשות בהמשך,

והכל נהרס, הכל משתבש בסוף, אף פעם לא יוצא לך לעשות דברים לפי התיכנון,

אתה חי בידיעה שיש מצבים שאין לך איך להחליט, כי בא לך הכל ביחד, או בכלל משהו אחר בלתי אפשרי.

אתה מרגיש נפול, דיכאוני ומאוכזב, ובו זמנית נראה לך שבעתיד יהיה יותר טוב.

ההבטחה הזאת של אנשים מסויימים שבעתיד יהיה יותר טוב, נותנת לך להאמין בזה, נותנת לך תקווה שמשהו עוד יסתדר.

אבל אתה יודע שהתקווה הזאת לא תיתן לך את ההרגשה הסופית שהכל טוב, אלא אתה צריך לעשות משהו כדי שזה ייקרה.

אז אתה מנסה לשפר את המצב, ולפעמיים אתה רק מחמיר אותו.

אבל עדיין ממשיך עם התקווה,

וההרגשה שאין לך מושג מה לעשות לאט לאט מקבלת כיוון

והתמונה מקבלת את הצבע שלה,

עכשיו אתה כבר יודע, אבל לא ממש בטוח....

זה לא משנה מה אמרת, עכשיו אני הולכת.

אין איך להחזיר את הגלגל אחורה,

אני רק מקווה שמתישהו תתחרט.

תמיד תישאר בי תקווה קטנה שמשהו עוד ייקרה.

אבל איך שאני רואה את זה עכשיו זה כמעט בלתי אפשרי.

הלכתי.

רק אל תשכח אותי.