אפשר להמשיך קדימה, הרבה מעבר למה שנדמה לנו שאפשר.

איפה אתה?

למה נתת לי לטעום מהטוב והשארת אותי במציאות?

למה עזבת אותי פה ולא לקחת אותי איתך?

למה כשאני כל כך צריכה אותך אתה רחוק?

כל כך הרבה שאלות עולות לי בדקות בודדות של חשיבה על מה שיהיה, בנסיונות לצייר את החיים שלי בלעדייך ולהבין שהרבה צבע לא יהיה שם.

אבל צריך לשכוח הכל כיאילו מעולם לא היה, וזה קשה הרבה יותר ממה שזה נראה. זה כמעט בלתי אפשרי.

בין צילצול לצילצול הגעגועים גוברים ואני מנסה להחזיק את עצמי, לא להתפרץ אבל כנראה יש דברים חזקים ממני.

והדמעות יורדות בלי שום סיבה מוצדקת, הם רק מראה מדיוקת למה שהלב מרגיש.

אתה הלכת מבלי להבין מה השארת מאחור, החלל הריק שנשאר.. לא יתמלא אף פעם..

"כנראה הייתי צריך לחבק אותך חזק יותר בים..." 

"כנראה.."