שתקתם.

כולכם שתקתם.

ידעתם מה מתחולל שם ובחרתם לשתוק.

בחרתם לחיות עם הידיעה שהזוועות האלה באמת מתרחשות שם,אבל שתקתם.

העלמתם עין.

העדפתם להניח שאלו הם רק דיבורים.

לא יכול להיות שכל העולם העלים עין.

לא יכול להיות שחייתם עם המועקה הזו בליבכם.

או שמא,זה בכלל לא הטריד אתכם?

ולמה שזה יטריד,כל עוד זה לא נוגע לנו זה לא משנה,נכון?

תודה לך מלחמה יקרה.

תודה לך על שפקחת את עיניי.

לא אשאר תמימה כשהייתי.

תודה לך על שהראית לי את האדישות הנוראית הזו.

תודה לך אל יקר.

תודה לך על שדאגת לעמנו בשעת צרה.קשה לי להאמין שאתה קיים אחרי שנתת לכזה דבר להתחולל לעם הנבחר.

לעמך.

ובכל זאת אני מאמינה במקום כלשהו,אני רוצה לדעת שיש סיבה לכל דבר שקורה בחיים.

יש שיאמרו שהיינו צריכים את המלחמה הזאת בכדי שתוקם מדינה.

אבל אני אומרת לכם שלא.

במוקדם או במאוחר היינו זוכים במדינה הנהדרת הזאת-והיא נהדרת,בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל אני מבינה זאת יותר ויותר-,

רק שאנו זכינו במדינה הזאת בגלל דבר ככ נוראי.

אני מסרבת להאמין שנלקחו חייהם של 6 מיליון יהודים,אבל קודם כל בני אדם, רק בגלל מוצאם.

אני מסרבת להאמין לזה.

כמה מגוחכים וחסרי עמוד שדרה אנשים יכולים להיות.

אני מסרבת להאמין לדבר הזה.המחשבה הזו מפריעה לי ואני לא יכולה לחיות בשקט עם הידיעה הזו.

אני מתקשה להבין אשמתו של מי זה.

היטלר על שחשב על רעיון ככ שטני והרסני-שלאחר חזר אליו כמו בומרנג-, אשמתם של האנשים על שהניחו לו להוליך אותם שולל,

 אשמת אלוהים, אשמת העולם, אשמתנו?

או שמא,אשמת האדישות הנוראית הזו שנחתה עלינו.

היה אפשר לעשות משהו,אבל לא.

6 מיליון קיפחו את חייהם בשל האדישות הזו. זה מכעיס אותי ומעציב אותי בו זמנית.

6,000,000.

אנשים,זהו הזמן המתאים ביותר להגיד,שאנחנו חייבים להפסיק עם האדישות,הגזענות,רוע הלב, ההדחקה, ההכחשה.

זהו הזמן להגיד לכם,פקחו את עיניכם. זה לא יזיק.

אל תשבו ותחכו שמישהו יפעל למענכם,כי אף אחד לא יעשה זאת.

תתחילו לעשות דברים בשבילכם,בשביל העם שלכם.

אם אנחנו לא נפעל למעננו,למה שמישהו אחר יעשה זאת?