זה כבר עבר את גבולות הטעם הטוב.
בעצם,אין טעם טוב בדברים כאלה.
כבר נמאס, לארבעתינו נמאס.
שנה שעברה היינו חברות הכי טובות, חשבנו [או, אני אישית חשבתי] שהחברות הזאת תימשך עד סוף התיכון,אם לא יותר. טוב נו, אני מאמינה בסופים טובים,אני אופטימית.
אני החזקתי [ועדיין מחזיקה] מכל אחת מהן חברה מאוד טובה שלי. אחת שאני אספר לה דברים בלי בעייה, שאני אחלוק איתה סודות.
אבל כנראה שזה לא עובד כששתיים מאיתנו אוהבות להיות דומיננטיות, בולטות ובעלות עוצמה, לעומת השתיים האחרות שהן יותר נחבאות אל הכלים.
זה היה צפוי שדורין ואני נריב, כי שתינו אוהבות להיות במרכז.
אבל למדנו ללהסתדר אחת עם השנייה, עם הזמן.
למדנו לסבול את הקפריזות אחת של השנייה ולעבוד בצוות.
בנדה,זאת בנדה. כולם אוהבים את בנדה.
למרות האדישות והחוסר רצון, בנדה היא בין האנשים החיוביים שאני מכירה.
השנאה שלה לפסימיות ורחמים עצמיים, בין השאר, היא מה שמחבר ביננו.
אבל בין ארבעתינו יש יותר מדי פסימיות ורחמים עצמיים.
יש יותר מדי שנאה,כעס.
אבל אני מניחה שככה זה אצל כולן [?]
ושירן? את שירן למדתי להכיר, אבל יש לי עוד המון.
בתוך כל החייכניות והצחוק האלה, יש עצב, מועקה.
יש שירן אחרת שמתה להתפרץ ולהגיד לעולם את כל מה שהיא חושבת.
באמת שנמאס מכל הריבים האלה, אי אפשר פשוט להסתדר?
זה די אירוני שאני אומרת את זה, שבמשך סמסטר שלם הייתי עסוקה בריבים שלי עם דורין.
אבל, בתוך תוכי, אני עדיין מאמינה שאנחנו יכולות לחזור לשנה שעברה.
עריכה-
אני שונאת רחמים עצמיים.פשוט שונאת. שונאת שונאת שונאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MEchal.
