'מילים עוד לא הרגו אף אחד.'
אני אישית לא מסכימה בכלל עם המשפט הזה.
הרי אנורקסיה, איך היא מתחילה?
מהערה סתמית שמישהו זורק, מדודה שתעיר לך על זה שהעלית כמה קילוגרמים.
ולאן זה יוביל?
לזה שאת תעמדי מול המראה, נואשת להיראות כמו הדוגמנית שראית אתמול בעיתון, כועסת על עצמך בגלל השוקולד שאכלת לא מזמן.
ולאן זה יוביל?
לימים שלמים שתרעיבי את עצמך, בנסיון נואש להרזות עוד קילו או שניים, לשעות על גבי שעות שתמצאי את עצמך בשירותים, מקיאה את ארוחת הצהריים שבקושי הצלחת לאכול.
וזה, מיותר להגיד לאן זה יוביל.
אז כן, מילים הורגות.
מילים הן הנשק המסוכן ביותר שניתן לאדם, עוד מילה, כדור נפלט,בלי כוונה בכלל.
ולחיות כל יום בידיעה שאת הולכת למות בקרוב, בידיעה שאת הבאת את עצמך למצב הזה, שאת הרעבת את עצמך כמעט למוות, זה גרוע כמו המוות עצמו.
אבל לצערי, ככה בנויה החברה שלנו.
שלהיות יפה משמע להיות רזה.
שבשביל שיאהבו אותך, בשביל שתצליחי, את צריכה להשיל ממך את כל עודפי השומן האלה.
בכלל, אם מידת החזה שלך גדולה, אדרבא.
יופי פותח דלתות. אופי מכניס אותך?
בשביל להיות דוגמנית לא צריך אופי, צריך שדיים.
אבל אני יכולה לספור על כף יד את הדברים שלמענם שווה להקריב חיים.
ולא, תהילה, הצלחה, כסף, פרסום, אהדה, לא נמנים בין הדברים האלה.
אני, אני.
מי שיש לו בעיה עם המספר שמופיע על המשקל בכל פעם שאני עולה עליו, או מידת החזה שלי, זו לגמרי בעיה שלו.
להיות שלמה עם עצמך, זה המפתח.
להסתכל במראה, ולאהוב את עצמך.
ושירן,שקוראת את זה עכשיו, את יפה. את מדהימה, את לא צריכה שאני אגיד לך את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MEchal.
