החיים במסלולים עגולים

תמיד לפני אסון מתקיימת איזושהי עגמת נפש, למעט אסונות טבע, אחרי האסון באות תחושות כואבות רבות, הצורבת ביותר היא תחושת השכול, מיד נפתחת חקירת האסון

ולאחר מכן מגיעות המסקנות.

בתום חקירת אסון המסקנות מובילות להרגשת החמצה, מישהו פישל בדרגה כזו או אחרת, לרוב אנו שומעים בתקשורת על טעויות אנוש.

זהו מכתב ששלח לנו בני רונן ז"ל בתקופת הטירונות.

ב13.08.91 נחתמה חותמת על מעטפת דואר לבנה משולש סגול עם סמל, ד.צ. ומספרו,

מדבקה הוצמדה על חלקה הימני של המעטפה ובה כתוב: בלמ"ס בכתב קטן ובגדול הצנזורה הצבאית, הכתובת שלנו הקודמת נכתבה ע"י בני רונן ז"ל במרכז המעטפה.

המסר היה חד משמעי והרי הוא לפניכם, מצוקתו של חייל מפרי עטו.

"אימא ואבא היקרים. 11/08/90

מה אומרים, בסדר, אני יודע חרא בבית, יום שבת

אבל את האמת, ופעם ראשונה שאני מגיע למסקנה 10:30

הזאת שאין כמו בבית למרות כל החרא שיש בבית בבוקר

אני מתגעגע הביתה.

אני יושב וכותב את המכתב הזה ובוכה, בוכה דמעות

ובוכה בלב, אני בוכה מאז שפינו אותנו מהבקו"מ

ביום רביעי, ולמה אני בוכה, אני בוכה

מפני שאני עושה טירונות של ג'ובניקים עם

ח'ברה שונים בכלל, מסוגים אחרים בכלל (אתם

יודעים למה אני מתכוון) זאת נקראת "טירונות

כלל צהלית" של חודש בלבד אבל חודש דיכאון

כי תכננתי שירות אחר, אני מעדיף שרות קרבי

בגבעתי (מה שרציתי תמיד ולא ידעתם) ולא שירות

כזה מה שאני עובר, אף אחד לא שם זין

על "החבר" שלו גם אם הוא נופל או גוסס

או מזדיין בכל צורה אחרת- בקיצור אין פה

פה חבר שלי מביה"ס יסודי, תיכון, אבל זה לא עוזר

לי, לאחר הטירונות שולחים אותי לקורס טבחים,

שבוע בבית שבוע בבסיס אבל אני לא מבסוט מזה

בכיתי לקצין המיון אבל זה לא עוזר לי

אז נראה מה יתנו לי אולי משהו אחר, הציעו לי

בהתחלה נהג משאית ובכלל נבהלתי בקיצור רציתי

להיקרע ולהיאבק למען עצמי והשם שלי וההרגשה שלי

בשרות הקרבי בגבעתי וזה מה שמדכא אותי כל הזמן,

המחשבה שאני נקרע כאן ואוכל זין ענק

והשפלות ולא ישן טוב ושומר בלילה

בשביל להיות ג'ובניק (טבח) או משהו אחר.

אבא ואימא, אין לי זמן וכוח להגיע לטלפון (וחשק)

גם כן בגלל שיש טור ענק ואין לי אסימונים

והשיחות קצרות ואני האמת אבכה כשאשמע

את הקול שלכם אז אני מצטער מאוד ויודע שדאגתם

ביום שישי אם הייתם בבית כאשר לא הגעתי

ובטח הכנתם ארוחה טובה בשבילי ליום שישי

אם הייתם בבית. לא יתנו לנו לצאת

ביום שישי שבת ואולי גם ביום שישי

שבת הבאה לא נצא, אם נצא זה יהיה ביום

חמישי שישי שבת ואם לא, אז לא.

אורית ונעומי והאחים שלי וההורים שלי

מה אני אעשה, אני לא יודע מה לעשות, בא

לי לברוח הביתה, בא לי כבר לעבור את

זה אבל הזמן לא רץ אלא אנחנו רצים

אני אתגעגע לנעומי ואורית-

בא לי להציק להם ולקבל צעקות מכל הבית

ולאכול את החרא של הבית אבל לא את

החרא שפה.

אבא ואימא אני יודע שמה שאני עובר כאן זה

אפסי לעומת מה שעוברים בשירות קרבי אבל בכל

זאת המחשבה הזאת על קרבי לא יוצאת לי מהראש

ואני מתכוון לצאת מהג'ובניק לאחר השירות

איפה שאני נמצא כעת זה לא בשבילי,

אני לא מפסיק לחשוב על הבית, טבריה החברים

החברות שבקושי יש לי אבל בעיקר

מתגעגע למיטה מת לישון, בגלל הדיכאון שאני

נמצא בו, אני עייף ואין לי חשק לכלום.

וספרו לו עליי קצת ותאמרו לו שביקשתי ממנו

שימסור ד"ש חם חם ושאני מתגעגע אליהם ולנסיעות

לים בלילה ולמחנות לשתי הבחורות במטעמי

תימן ולכל הכיף הזה לרותי וללינדה ושיכתבו

לי ושכולם יכתבו לי אני מחכה למכתב, לעידוד

ולתמונות של המשפחה, של מיקו, רותי

ושל לינדה, בבקשה תאמרו למיקו שיארגן

לי את כל זה, אני מחכה לזה.

אז אני מסיים והולך לנוח קצת

עוד מעט נלך "לאכול" האוכל חרא

יש לי חולשות וכל החרא הזה מהאוכל.

הא נזכרתי תאמרו למיקו שהחומר ששמים

בתוך הקפה וכל הבלאגן הזה לא משפיע עליי

כי בכל זאת עומד לי ואני היחידי בפלוגה

שלנו שעומד לו, תאמרו לו שישלח לי איזו

בחורה לפה אבל עדיף שלא כי ירשם

בעיתון שבחורה נאנסה קשות ע"י חייל מיוחם,

משפחה- מצטער על כל המילים הלא יפות שכתבתי

אבל אני כותב מה שיוצא לי מהלב

בצער ענק.

שכחתי- לא יצא לכם לראות אותי במדים,

המדים שקיבלתי- מתאימים בדיוק למידה

של אבא של גילה בראון הגורילה הזה

ברצינות, ואים באפשרותי להחליף אותם, בגלל

זה אני מתבייש לצאת מהבסיס הביתה, אבל

שטויות העיקר לצאת נכון? "

הכתובת

מ.א. 5025142

פלוגה 3

מחלקה 2

לרשום את הכתובת

הזאת בלבד לא פחות

ולא יותר,

אך שייכת למשפחה קשה שהחופש לאהוב לא היה מנת חלקה, והאהבה צמחה בסתר, מה יותר מתוק מאהבה גנובה? "מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה". (קהלת)

המפקדים נהגו לשבח אותו, הוא היה קם ויוצא לבסיס, ממש חייל של צה"ל.

לכלתי רוחמה היו הכלים לאבחן, היא למדה פסיכולוגיה, ואנחנו אנשים עובדים, קשיי יום, לא ראינו בעין אחת את מה שראתה עינה החדה.

זו הייתה דרכנו.

הדרך בה בחר בני הייתה הדרך הכי מזעזעת לומר למערכת כולה: "אין בי כוח יותר לצה"ל, אני לא משחק במשחק ה"טבח" יותר, אני פורש בלי לתת לכם צ'אנס לרדוף אותי."

האם במערכות גדולות כמו צה"ל עושים מספיק כדי למנוע אסונות?

צה"ל -צבא הגנה לישראל, צבא עם, כל אחד מאתנו משמש בורג בשלב כזה או אחר בחייו בתוך מערכת צה"ל .

זה לא מספיק לשלוח נציגים פעמיים בשנה למשפחה שכולה לאחר אובדן יקיריהם, צריך לפעול קודם כדי למנוע אסונות חוזרים ונשנים.

המצוקה של ילדינו, (הרי תמיד יישארו בעיננו ילדים) נבעה מחייהם לפני ואחרי הגיוס לצה"ל.

מישהו נרדם בשמירה על ילדינו? המערכת זיהתה כשל ולא התייחסה המשמעות יכולה להיות הרת אסון הן מבחינת המערכת הצבאית והן מבחינת המשפחות.

אנו כהורים גידלנו שבעה ילדים, עד האסון בקושי רב, אבל גידלנו אותם, הם היו חיים נושמים ומאושרים, שלושה מבין חמשת בניי נישאו טרם האסון, נשארו לי בבית 2 בנים ושתי בנות.

אף אחד מהם לא בחר להתאבד, כשהם עוברים אתנו גם קשיים, השתדלנו לעזור כמו היום, השארנו אותם חיים.

מישהו לא עשה את עבודתו נאמנה.

האם זה מספק אותנו ההגדרה משפחה שכולה על כל מה שמשתמע מכך? בוודאי שלא!

לא רצינו להיות כאלה שבאים אליהם נציגים של צה"ל פעמיים בשנה, ואנו משוכנעים שאף משפחה לא חפצה להיכנס להגדרה הזו.

דהיינו צה"ל מערכת משומנת היטב הדואגת לצרכיה (תקציב בטחון המדינה) והחייל שלי, בני הקטן, היה הבורג הכי לא חשוב בעיניהם ואוזניהם האטומות של מפקדיו, זו ודאי הייתה הרגשה מזעזעת לגלות עד כמה אתה לא חשוב, למרות שמשבחים אותך אך לא מתחשבים בך.

צילום אחרון בחייו צילום גל עד.

בסופו של דבר הוא קם, באיזה שהוא רגע חטוף, ראיתי אותו חולף בטרנינג בצבע בורדו למקלחת. משום מה חשבתי כי יצא מהבית ונסע לבסיס, מאז לא ראיתי אותו יותר.

אחיו יובל ישן אותה עת בחדרו, שקוע בשנתו, בן זה אוהב שינה עד היום.

רק אז אישתו עלתה למעלה אל הדירה ואמרה "זה בסדר ירון אתו". שניות חלפו

ורוחמה ניסתה לקרוא לרונן דרך מרפסת הסלון ושוב ניסתה לקרוא לירון בעלה וכשאף אחד מהם לא ענה פרצה בבכי והתיישבה ליד בעלי בסלון, לאחר כמה רגעים בא ירון ואמר ללא כחל וסרק ללא דמעות לאביו "אבא רונן מת צריך לארגן הלוויה" ואז הכל הפך שחור, כל כך שחור, הצעקות הבכי כאילו מכל כיוון אפשרי, הכית התמלא בשניות באנשים ואני קלטתי את ההודעה וצרחתי צעקתי עד כלות כוחי, זעקות שבר נשמעו מכל הנוכחים.

היחיד מהבנים שראה את רונן מת בקומת העמודים היה ירון בני, שנים לא הסכים לדבר על כך אפילו לא עם אישתו, כיום חייו נעים בייאוש ותסכול ממש על הקצה, זה הבן היחיד שלא שירת בצה"ל, אך הוא לוחם בקרב תמידי בחיים הפרטיים שלו, החלום שרקמו רונן וירון לפתוח עסק ביחד נפל, הציפיות מהחיים השתנו עם מותו של רונן, עוד משהו נקרע לגזרים.

אני, כך מספרים, ישבתי המומה שומעת את כל הבכי מסביבי אחר כך לא הפסקתי לצעוק במשך כל צהריי היום עד שנתנו לי ווליום להרגעה, זה לא הרגיע, כי המשכתי למלמל לא רציתי לעכל את גודל הגזירה.

לאחיותיו הקטנות חיכתה למטה רוחמה, זכורה לה המבוכה של בנותיי, הן לא שאלו שאלות, הספיקה להן ההמולה כדי להבין, הן רק רצו לעלות למעלה הביתה, הכי מהר שאפשר, בבית התמוטטו, בכו וצעקו, שם התחוור להן בפעם הראשונה בחייהן, טעם השכול המר שילווה אותן ויפגע בהן לאורך כל ימי חייהן.

הן היו בנות עשרה כשהשכול פגע בהן בצורה חדה וישירה, האח האהוב עליהן איננו עוד.

מאוחר יותר הסתבר שדיבר בפורום מצומצם שבו היו גם אחיותיו על רצונו להתאבד אם יחזירו אותו לבסיס בדרום, אבל כנראה לא האמינו בו כי אכן יעז.

השאלות איך? מה? מתי? ובעיקר למה? באו רק אחר כך.

כך לאור יום שני, בשעה שאני הייתי בבית ואחיו הגדול ממנו ישן, החליט צעיר בניי לשים קץ לחייו בידיו, הוא ניסה לחתוך ורידים וכשלא הצליח, הלך לחדרו, לקח את רובה הגליל שהצבא העניק לו להגנתו, קפץ דרך מרפסת השרות לקומת העמודים הריקה, ירה בעצמו כדור בודד אחד בבטנו ונפל, מהר מאוד הבין כי זה לא יספיק למרות שנפל על ריצפת הבטון, גרר את עצמו אל הקיר כשהוא משאיר שובל דם על רצפת הבטון, וירה כדור נוסף בבטנו שפילח את עמוד השדרה וננעץ בקיר הבטון. שם שכב עד לאובדן הכרה, עד למוות.

הסתבר כי שעת מותו המשוערת הייתה 9:00 בבוקר, עצם קביעת השעה גרמה לכלתי רגשות אשמה שמחלחלים בה עד היום, אם רק הייתה מגיעה אליי ב8:30 כשדיברתי איתה לראשונה בטלפון, מרחק רחוב אחד, אבל לא רק היא, לכל אחד מאתנו יש את "האם?" שלו.

למערכת הצבאית יש את האשמה המכרעת! רובה הגליל, חוסר ההתייחסות למצבו הנפשי בגיוסו לצה"ל והאטימות של מפקדיו גזר עלינו להצטרף למשפחת השכול. מאז האחים לא הצליחו להתאחד, משהו נקרע כל כך, איך זה שחמק להם מהידיים האח הקטן היפה, איך לא מצאו יותר זמן בשבילו? האחים עד היום בקשר רופף, וכל השאלות שנותרו פתוחות, לרונן לא היה טענות אף פעם וגם אם היו, הרי היה ילד מופנם, הוא לא השאיר מכתב, ממנו אלינו, הוא בטח הבין שמכתב אלינו לא יעזור לפתור לנו את הבעיה, ואם נמצא את המכתב טרם יבצע את ההתאבדות? זה יכל לשבש לו הכל.

לאחר ההודעה "תם טקס ההלוויה" החלו להתפזר החיילים ואני לא רציתי ללכת מהקבר הטרי, רציתי להיות במקומו, נשארנו שם כולנו כואבים והמומים זמן מה, מטושטשת מווליום הובלתי חזרה אל ביתי ושם החלו ימי השבעה, הימים הכי כואבים בחיי, שם התחילו האשמות הדדיות בן האחים ואצל כל אחד מאתנו הייתה הבעת הלם מהולה בכאב ובבכי, שבר גדול.

ימי השבעה, במשך היום באו מהבסיס חיילים שאהבו את רונן ז”ל ומפקדים, במיוחד בלט רס"ר הבסיס לו היה קשר מיוחד עם רונן ז”ל אך הוא לא שיער את גודל מצוקתו, "הלוואי והיו לי עשרה חיילים כמו רונן" סיכם את הערצתו אל בני. חקירה ראשונית של מצ"ח החלה בימי השבעה, באו אלינו כל יום חוקרים שניסו לדלות מאתנו פרטים שיעידו כי אין קשר בין הצבא להתאבדות של בני, בעלי כעס והודיע לחוקרים מפורשות "לכו תחקרו את צה"ל, כאן אין לכם מה לחקור" כך, לאט אט, חלפה השבעה לאחריה החלה התמונה המזעזעת להתבהר והתבשרנו לאחר מכן כי צה"ל לא מכיר בנו כמשפחה שכולה. רק לאחר שהודענו בצורה די מאיימת על רצוננו להעמיד לדין את מפקד הבסיס נפתחה במצ"ח חקירה יותר רחבה, שבעקבותיה נתגלה לנו שעם גיוסו לצה"ל אובחנה מצוקתו של רונן ז”ל, נרשמה על טופס ולא נעשה עם זה דבר, לא די בזאת גם סיפקו נשק לחייל כזה- וזו הסיבה העיקרית שצה"ל השתכנע להגדיר אותנו משפחה שכולה, לקחו אחריות, כי התבצע כאן ללא ספק מחדל.

היינו צריכים לגלות כי צה"ל ידע על מצבו הנפשי של רונן בגיוסו לצה"ל ואף צה"ל ציין זאת בתיקו האישי כך: "סעיף נפשי" רק לאחר דין ודברים צה"ל ירד ממרום שבטו ונאות להגדיר את רונן ז”ל, בננו יקירינו כחלל צה"ל ואותנו כפועל יוצא משפחה שכולה, מסתבר כי מי שנקבר בחלקה הצבאית לא בהכרח חלל צה"ל. ב1991 לא מיהר צה"ל לקחת אחריות על כל שורותיו, את המתאבדים לא הכיר צה"ל, אולי כי יש בזה איזו שהיא הודאה בחולשה, והרי צה"ל נחשב לצבא חזק.

אז עלתה בנו השאלה האם חייל הוא רכוש צה"ל?

למה לא מבהיר צה"ל לציבור לפני גיוס בניו, באילו תנאים בננו רכוש צה"ל?

איפה עובר פה הצדק? "אין הגיון בצה"ל", משפט ששומע כל מתגייס,

אין צדק בצה"ל, לפחות לא בצה"ל דאז.

לאחר שהתעשתנו וידענו כי הרצון שלנו היה להעמיד לדין את מפקד הבסיס, רצון עז וצודק שחלחל בנו ורצינו נקמה, הרגשה לא ראויה, לאחר ההשלמה כי בני לא ישוב לעולם, הרגשת הנקמה התמוססה, לא נשאר בנו כוח לנקמה.

בשדה קרב על המפקד לשמור על נפשותיהם של חייליו ואם אחד מהם מרגיש כי לא יוכל להלחם, על המפקד להרחיקו משדה הקרב.

זו צריכה להיות ההשקפה גם בפיקוד העורף בכל בסיס בכל גזרה, למעשה בכל שטח צבאי, קל וחומר שמצוין בתיקך האישי כי יש לך סעיף נפשי. חייל כזה לא יגויס כחייל קרבי בכל מקרה, אך הוא יגויס בכל זאת לקרב על החיים הצה"ליים, ושם אין דין ואין דיין לכל הפחות במקרה הזה. זה מה שנקרא פעם אחת יותר מדי.

מר לי, כל כך מר לי, היחס של הצבא לפני, אחרי ובמשך שירותו הצבאי של בני מעורר בי תחושות מאד לא נעימות.

עקב התעלמותם של מפקדים בצה"ל נגרם לי נזק של תסכול ועגמת-נפש, מצב שכזה נותן לי להרגיש נבדלת משאר האימהות.

גם בחברה אני חשה אי נוחות, כאשר אני צריכה לספר לאנשים סקרניים כיצד נפל רונן ז”ל, אני חשה מבולבלת ונעלבת, לא מוצאת את המילים המתאימות בתגובה לסקרנותם.

במקרה אחד נפגשתי עם אישה שעבדה איתי בעבר, תוך כדי שיחה שניהלנו בינינו רצתה לדעת מה קרה לרונן ז”ל , לאחר שסיפקתי לה את האמת לאישורה, מיד שאלה בשיא החוצפה בנימה ספקנית מבלי להתחשב ברגשותיי "ואת מוכרת במשרד הביטחון?" כלומר אם אני נתמכת ע"י משרד הביטחון, כל האוויר יצא ממני, לא יכולתי להתגבר על העלבון שתקף אותי לאחר שעניתי לה בחיוב, היא לא גילתה שום אמפתיה אליי כאילו המקרה של ההתאבדות היה מתוכנן מראש, מתגובתה של זו ועוד תגובות של אחרים, הגעתי למסקנה שלא מתייחסים בחום למשפחות המתאבדים.

הציבור לא אוהב לשמוע על חייל שהתאבד, הציבור מעדיף לשמוע שחייל נהרג מנשקו של אויב.

בתחילת תקופת השכול השתתפתי בקבוצות תמיכה מטעם משרד הביטחון, היינו חמש משפחות, ואת כולנו פקד אותו אסון, התאבדותם של יקירינו.

נפגשנו עם שני פסיכולוגים שעסקו בתחום השכול, נפגשנו אחת לשבוע כל פעם אצל משפחה אחרת.

במפגשים ישבנו יחד ודרך השיחות שניהלנו העלינו זיכרונות מתקופת הילדות של יקירינו ועד ליום השחור שבו קטעו את חייהם., הבנו כי לכל החיילים שהיו בנינו, היה אופי זהה, כולם היו ילדים טובים, מופנמים ושקטים שלא גרמו לנו לבעיות, לא היה להם מספיק כוח כדי להתמודד נגד הלחצים שהפעילו עליהם המפקדים, למשל, אחד החיילים שהיו לו בבסיס בעיות, אמו ליוותה אותו עד לאוטובוס, נפרדה ממנו כשעלה והתיישב, והלכה לדרכה. כך היא סיפרה בפגישות המשותפות שלנו, לאחר שהלכה, ירד מהאוטובוס, חזר לביתו, הסתגר בחדרו וירה בעצמו, זו דוגמא אחת מתוך רבות.

בימי הפגישות שלי עם הקבוצה, יכולתי חופשי לצעוק ולבכות יחד עם שאר המשפחות, בחלק מן השיחה הרגשתי שאני כמו באסיפת הורים בבית-הספר, הדבר אפשר לי להשתחרר מן המועקה והכאב שחשתי. בהמשך למדנו שילדינו היו ילדים שקטים שלא עשו רעש ושלא התלוננו בעקשנות עד כמה היה קשה להם. אולם כשכבר העזו לבקש עזרה, הם נתקלו בסירוב, כי לממונים עליהם היו אוזניים אטומות, ישנם מפקדים שלא אוהבים לשמוע תלונות בחוסר נחישות, כשאתה ילד שקט ומופנם תלונתך כמעט שאינה נשמעת.

מפקדים כאלה ושכמותם גזרו גזר דין מוות על ילדינו בכך שלא השאירו בידם פריצת דרך, אור בקצה המנהרה, כדי שיוכלו להימלט מהקשיים שנקלעו אליהם.

אומרים שטוב כשאנשים מקבלים תמיכה דווקא מאילו שעברו חוויה דומה, אומרים שזה עוזר, "מפחית" את הכאב, אנחנו יושבים, שומעים, מדמיינים כל סיפור כואב לפרטיו, מזדהים עם כאבם של אחרים.

הרגשת מחנק של צער מלווה בכל סיפור ואט אט אנו מבינים שדי לנו בצרה שלנו, שפתחה חלל גדול ושחור בלבנו, ואין לבנו בנוי למסה כל כך גדולה של כאב.

האם זה משנה כיצד מצה חייל את מותו? באופן כללי כולנו, המשפחות השכולות, מזדהות אחת עם השניה, זאת מעצם העובדה כי ארונותיהם של ילדינו הגיעו לאותה חלקה הצבאית ממנה אין חזרה. כאב השכול זהה.

כשבן הולך לעולם הבא, אין חצי נחמה אפילו, וצרת הרבים אף העמיסה עלינו מאידך גרמה לנו לא להתעסק ביגון שלנו אלא ביגונו של מישהו אחר, העניין הוא שהיגון נשאר ואין נחמה.

המסקנה העולה במוחי היא שצה"ל חייב לעזור לנו בכל דרך אפשרית, בכל בעיה, כי לנו לא נשאר כוחות להתמודד, כמו משפחה רגילה, פעם היינו הורים במשרה מלאה עם כוחות עילאיים, הילדים הנותרים שלנו שבורים, ילדים שכולים אך אינם זוכים לתמיכה מצה"ל כמונו, חייהם יעידו על כך. כואב לי שהם נחשבים בעיני צה"ל דרגה ב' שאינו מקבל תמיכה, הם זקוקים לתמיכה באותה מידה כמוני, אני מביטה בעיניהם ויודעת שעוול גדול נגרם להם ומשתדלת לעזור, נדמה לי שאני לא עושה מספיק, כי פשוט אין לי כוחות וכלים, לא את היכולות שיש לצה"ל כארגון.

מצה"ל אבקש, אין לי חצי נחמה, אין לי! תעזרו לי עם שארית ילדיי, במקום לגרום לי עוד צער על צה"ל להפחית ממני כאב וצער לפחות עד אחרון ימיי.

היום אני ובעלי הפכנו לשבר כלי, סבא וסבתא שכולים שגם הנכדים שלנו יכולים לחוש בשבר, ותחושות השכול על כל המשתמע מכך חודרות גם אליהם.

נכפו עלינו תחושות השכול הללו שלא באשמתנו, והן יעברו הלאה אל הדור הבא.

אסור, אסור להתעלם מחיילים במצוקה קלה כגדולה.

משפחות שכולות מתאספות ואנו ביניהן, לא קל לנו, בעיקר בטקסים בהם כולנו מתאחדים עם בננו בבית העלמין הצבאי כשפצעינו נפערים, הגוף והנפש זועקים והלב לא נח.

הנואמים והמצלמות מזכירים לנו את דמותם של כל החללים שנפלו במערכות ישראל, תמונות מופיעות על המסך הגדול ובינן גם תמונתו של בני הקטן רונן ז”ל. שוב הכל חוזר לאותו יום שחור שבו בני שם קץ לחייו.

כשאנשי הצבא נואמים מעל הבמה, השקט חוזר על כנו, אני ובעלי קשובים לסיפורים ולזיכרונות שנשמעים ברקע לגבי נפילתם של אלה שהיו ואינם עוד, כל אותה עת אני ובעלי יושבים ביחד וכל אחד לחוד עם המחשבות שלנו, עצובים ומדוכאים לשמע סיפוריהן של המשפחות אודות בניהן.

דוברי צה"ל בדרגותיהם השונות משבחים את דרך נפילתם של חיילים שחרפו נפשם למען מדינת ישראל, אני בולמת את דמעותיי וחשה שלא בנוח, מכיוון שצה"ל, על כל דובריו הדגולים שוכח להזכיר את החיילים שהיו חסרי ישע ומצאו בהתאבדותם פתרון למצוקה שהוסיף עליהם צה"ל, לצערי אפילו לא במילה טובה אחת, ולו רק בכדי לכבד את רגשותיהם של הורים שכולים כמונו.

אין אני מוציאה עצמי ממשפחת השכול, נהפוך הוא: אני רואה עצמי כאימא לחייל שלא יכול היה להתמודד עם המערכת הצבאית האטומה כל כך, מערכת יבשה.

אין אני שונה, אני מרגישה בדיוק כמו אימא שאיבדה את בנה בשדה קרב.

יסכימו איתי ודאי, שהיו חיילים שהעדיפו להרוג את עצמם לפני שכדור אויב יפלח את גופם, יש כאלה שהפחד גרם להם להסיק מסקנה ולהתאבד בטרם עת. הלוא גם אלה גיבורים בדרכם שלהם, ולא להזכירם בטקסים, גורמת לנו עגמת נפש כפולה.

תחשבו איתי לרגע, מה היה קורה אם צה"ל היה לוקח אחריות הסברתית?

אני חייבת לקחת אוויר לנשום, כי העניין הזה כל כך מקומם אותי, אני נחנקת לגודל המחשבות שמתרוצצות במוחי הקודח, מה, אף אחד בצה"ל לא חשב על זה קודם?

כנראה שכן, מה מונע מהם לבצע?

דמיינו נציג של צה"ל ביום הזיכרון על דרגותיו הגבוהות ככל שיהיו, מציג גם את אלה שלא יכלו עוד ובמילים אלו יאמר:

האמת, אני חושבת שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו ראוי לקרוא את הטקסט הנ"ל על מנת לגרום למילים אלה חשיבות עליונה, הרי מדובר בחיי אדם. לאט תחדור מודעות יותר גדולה לחיילים שזה עתה היו תיכוניסטים, התובנה שחייל איננו רכוש כמו מיטה, אוהל או טנק, שלא ישכחו לעולם שלחייל יש גם נשמה ומשפחה.

אני בטוחה שבשלב ראשוני, זה יהיה עוד נאום על דף שיתקבל בציבור ברגשות מעורבים, אך לאורך זמן, המודעות תגבר ואם הנאום הזה ושכמותו, או בכלל, שמה שאני כותבת יעזור במניעה התאבדות ולו של חייל אחד עשיתי את שלי.

חזרתי לעבודה בקפלן כמה שיותר מהר, אך הבחינו כי אני לא יכולה לתפקד כמו קודם הייתי בשנת השכול הראשונה שלי, עקב כך הציעו לי להתפטר בתנאים של פנסיה תקציבית, הסכמתי, אך לא חשבתי לרגע שאשאר בבית ללא תעסוקה.

קיבלתי את ההצעה של אורנה פוליש, העובדת הסוציאלית השיקומית של משרד הביטחון, להתנדב לחר"פ (חיל רפואה) בצריפין, דווקא שם קיבלתי הארה שלא אשכח.

בתקופה הראשונה שהתנדבתי הכנתי סנדוויצ'ים לחיילים שלא הספיקו לקבל ארוחת בוקר, מכיוון שהיו עסוקים בבדיקות אצל רופאים למיניהם, בהכנת הסנדוויצ'ים הכנסתי קורטוב של חום ואהבה.

תקופה ארוכה ניצלתי את האוכל שלא נגעו בו ושהיה ממילא נזרק לפח, חיילים חסרי יכולת כספית נהנו מהסנדוויץ' שאני הכנתי, כל זה נעשה במאבק שהייתי צריכה להפעיל נגד המפקדים הראשיים במטבח בכדי לקבל מהם תוספות שחסרו לי לסנדוויץ, וכן פרי שתייה וכד'.

הייתי מגיעה למטבח לאחר ארוחת בוקר שחולקה למי שנמצא במתקן האשפוז, נהגתי לאסוף את כל האוכל שנותר ולהכין מספר מגשים מלאים, שאותם חילקתי לחיילים שפספסו את ארוחת הבוקר. החיילים חשבו שזה עולה כסף, אך אני עודדתי אותם לבוא אליי ולאכול כאוות נפשם.

לאחר מספר חודשים המפקדים ייאשו אותי והגעתי פחות למחלקה למרות שידעו שכוונותיי טובות, נאלצתי לעבור למחלקה אחרת, קבלה במרפאות, שם קיבלתי תיקים רפואיים של חיילים ושם ההארה הנ"ל התחילה, מכאן התברר לי אט מצבו של בני רונן ז”ל שהיה כמו כל חייל המוצא עצמו במצוקה נפשית ואין לו אוזן קשבת.

לא הבנתי מה היה צריך לשמוע הקב"ן מפיו של בני על מנת לעזור לו?

כנראה שלעולם לא אבין.

רונן ז”ל בני היה בן 19, חייל ממושמע, שקט, צייתן ונוח כפי שכינה אותו מפקדו, אולי רונן ז"ל נתפס בעיני מפקדו כחייל שאפשר להפיק ממנו כמה שיותר, הוא לא השכיל להבין שבני לא היה רק חומר, איננו חייל מתכת, הוא היה עם נשמה שאיננה עוד.

אני בוכה לגודל האטימות אל מול המצבה בחלקה הצבאית, אין אני יודעת בביטחון כי אכן הוא שוכב שם, אבל אין לי משהו אחר.

כל שנה אנו עורכים טקס אזכרה אישי ביום ובתאריך העברי שבו נפל בננו רונן ז”ל.

לא תמיד האחים יכולים להגיע, מסיבות שונות והעיקרית שבהם, שאין אחדות, המשפחה התפרקה, היא ממשיכה להתפורר, גם כיום יש ביניהם חוסר נוחות, מבטיהם אומרים הכל, אותי זה מלחיץ, למרות הלחץ הזה חשוב לי שכולם יהיו ביחד.

בשנים הראשונות לנפילת בני, שלח צה"ל נציגים לאזכרה האישית שערכנו, לאט לאט הגיעו פחות נציגים מצה"ל עד כדי כך שמצאנו עצמנו לבד מחפשים עשרה גברים המהווים מניין, בעלי הולך ומחפש, מבקש ומתחנן לאנשים זרים להגיע לחלקה למען יהיה מניין על קבר בנו, אני נעצבת ושוב הלחץ עולה עד הרגע שמתחיל הטקס בו בעלי קורא את הקדיש, צנום, פגוע וכואב, קורא הוא קדיש על קבר בני הקטן, ואני תוהה, מה יהיה כאשר לא יהיה לי את בעלי, חס ושלום.

אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לעשות את כל המטלות שבעלי עושה, הן בימי האזכרה כמו בחיים השוטפים, אני ממהרת לשכוח ממחשבות טורדניות אלה, ומתנחמת כל פעם מחדש שהוא עדיין איתי.

מאוד נפגענו שלא שלחו נציגים מצה"ל, נפגענו עד עמקי נשמתנו, לפחות אני, לאחר האזכרה התקשרנו לברר מדוע נציגי צה"ל לא הגיעו לטקס האזכרה, מעבר לקו הטלפון נשמע קול נוקשה, "שלחנו, ומי שלא הגיע לטקס האזכרה יועמד לדין". מתגובה זו היינו המומים, בגללנו יועמדו לדין חיילים?

צעקנו "לא! אנו מאוד מבקשים שלא תעמידו אותם חיילים לדין ואם זה המצב, אנו מוותרים."

שוב אני מהרהרת, האם ניתן לחייב אדם כל שהוא לעמוד ליד קבר בני? קל וחומר להעמידו לדין?

אני בטוחה שאם היו פונים לחיילים חובשי כיפה, הם היו רצים למלא את המצווה הזו, להיות חלק ממניין, משול לעשיית מצווה גדולה.

אני לא מצפה יותר מצה"ל להפעיל שיקול דעת, הרי כל כך הרבה מטען יש בי ואני תוהה מדוע לא יביאו אנשי קבע חובשי כיפה, שפחות או יותר יהיה אנשים קבועים, אולי אין בצה"ל מספיק חובשי כיפה שהם אנשי קבע, כל כך קשה למפקד בסיס כל שהוא להעלות 10 חיילים על רכב צבאי ולהובילם לאזכרה ולהשיבם לבסיסם? ושוב אני מסתבכת במחשבות וראשי סחרחר עליי, החלטתי שבשנה הבאה לא אסתמך על צה"ל ונציגיו, אני אעשה משהו אחר, לבני לא יחסר מניין ליד קברו ביום האזכרה, לא עוד כישלון.

                                                לסיום

אני מביטה שוב, מבעד לכל מה שכתבתי כאן, ואני תוהה האם חייל במצוקה יכול למצוא נחמה כאן, האם יבין שהתאבדות לא משתלמת? האם יבין שזהו הרס של שנים שעדיין לא הגיעו? האם תשתנה תפיסתו של חייל כזה הדומה לבני?

מה גם שאני מקווה שבצה"ל יהיה מישהו שיקרא את כתב ידי, ובאמת יגרום לשינוי דרסטי, שינוי שלימים יהפוך את תפיסת העם לגבי הצעירים שאנו מגייסים אותם ומתייחסים אליהם כאל מכונות מלחמה.