רשימת הדברים שעושים לי טוב, אפילו קצת, הולכת ומצטמצמת.אם לפני חודש ידעתי מה אני רוצה מעצמי, עם מי אני רוצה להיות, להסתובב, את מי אני רוצה לצידי ברגעים לא נעימים-אז עכשיו, אני כבר לא יודעת כלום.
העולם מזמן הפסיק להיות יפה תואר בשבילי, כפי שדאגו לתאר לי אותו בעבר, ועדיין, אני מצפה למשהו. אני לא יודעת להגיד למה בדיוק אני מצפה, אני רק רוצה תחושת סיפוק. עד כמה שזה נשמע אנוכי, זה משהו שכבר לא הרגשתי מזמן, תחושת סיפוק, ממשהו שאני שלמה איתו עכשיו, או ממשהוש הצלחתי להשיג. זו תחושה שאבדה לי ולא נראה לי שהיא ממהרת לחזור. לעומתה, תחושת המאס המעצבנת נדחפת לראש לי בכל הזדמנות, ואני לא יכולה לירוק לה בפרצוף.
אני עושה מכל זבוב פיל, אני לא יכולה לחיות בסימני שאלה, אני חייבת לדעת הכל בדיוק כפי שזה, למרות שכמעט ואף פעם לא ניתנת לי האפשרות.
הזמן הורג, אה ?