"את לא צריכה לרצות את כולם" - זה מה שהוא אמר
אבל למה זה לא מה שאני מרגישה?
"בכל זמן, שאנחנו ילדים, נערים, מבוגרים, תמיד אנחנו סוחבים איתנו זכרונות מהעבר"
"הדברים האלו תמיד משפיעים עלינו"
הוא כל כך צדק..
התחיל לדבר על כך שבאתי בגלל אֱבֱל ושאולי אני חושבת שאבא לא רצה אבל אמא כן.
שבאתי לעולם בשביל למלא חלל אבל אמא אוהבת אותי בזכות מי שאני ושאני לא צריכה לרצות אותה, זאת לא המהות שלי בעולם.
לא הרגשתי ככה.
אני יודעת שזה לא נכון.
הסיפור עם אבא ממש לא משנה, אבל אמא..
אני יודעת שאני כן צריכה לרצות אותה, שאני תמיד צריכה לרצות את כולם.
כל דבר שלא הולך לי טוב, כל פעם שאני גורמת לסיבוכים, אמא מתבאסת.
היא לא מאוכזבת, היא פשוט לא שמחה.
אני לא צריכה לשמוע ממנה את זה בשביל להרגיש את זה, היא אמא שלי אני יודעת.
ורק בגלל כל המוות הזה עם אחי אני יודעת שאני צריכה לרצות אותה, להיות מושלמת כמוהו.
אבל לא תמיד זה קורה, ברוב הפעמים זה לא קורה.
ועם החברות? זה אותו עניין..
אני חייבת תמיד לרצות את כולן, להיות שם איתן, להביא להן הכל גם שאין לי, לתת מעצמי יותר מדי
יותר מדי ממה שהן נותנות..
למה אני צריכה להגיד כן לכל הבקשות שלהן, להתייחס אליהן כמו מלכות, לתת הכל, לעזור להן שהן בוכות, לבוא איתן לכל מקום,
והן הרבה פעמים לא כאן בשבילי?
אני לא רוצה שהן יתנו לי שאין להן, שתמיד יבואו, שתמיד יעזרו,
אבל שינסו.. לפעמים..
שייחשבו שאולי לא רק להן קשה, שישימו לב שאני במצוקה!
מה אני מבקשת? קצת צומי?
קשה לי, אני בוכה כל הזמן, אני פשוט מרגישה לבד.
אני מרגישה כמו בן אדם ריקני, שאין לו מהות בעולם חוץ מלרצות אנשים אחרים, שאף אחד לא שם לב שגם אני קיימת וגם לי יש את הבעיות שלי.
נמאס לי לשמוע אותן מדברות על בנים בזמן שאני מאוהבת במישהו כבר חצי שנה, בוכה בגללו כל לילה ואפילו מזל טוב לא קיבלתי ממנו ביום הולדת.
נמאס לי לרצות אנשים שהם בקושי מעלים לי חיוך.
פשוט נמאס לי לבכות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
