מתי בפעם האחרונה השיעור בביה"ס גרם לכם לחשוב?
מתי בפעם האחרונה רציתם לדבר עם המורה מבלי לעלות את נושא הלימודים?
מתי בכלל הרגשתם ששיעור יכול לשנות משהו אמיתי בחייכם?
אני הרגשתי את זה בסיום היסודי, אבל מה זה היה שווה אז?
כשבן אדם נימצא כל כך הרבה זמן באותו המקום, זה צריך לעשות לו משהו, משהו יותר חזק מידע.
כנראה שידע זה הדבר היחיד שנקבל (למרות שאני ספקנית גם לגבי זה).
רק למצטיינים מותר להביע עמדה, אצל אחרים זה נקרא פיטפוטים. רק למפגרים מותר להגיד שטויות, אצל אחרים זה הורדת ציון. אז מה מותר לעשות? הרי מורה לא באמת תקשיב לי אם אעצור אותה באמצע ואגיד שהיא טועה, כי היא סיימה אוניברסיטה, אז חבל לה על הזמן שלה לנסות לשכנע אותי, הרי יש 45 דקות עד סוף השיעור, ומה זה יכול לתת חוץ מה"חומר למבחן".
ואין באמת מי שידחוף אותך לעשות משהו שרצית או לעזור במעשה משמעותי (מלבד הכנת ש.ב), יש להם תואר ראשון, אז כבר עדיף לשתות קפה.
את החומר אפשר להעביר בפחות משיעור, פשוט צריך לדבר בגובה העיניים (ולא נמוך יותר).
על המחשבה אפשר לדון כל החיים (ולא לדון בסטייל "אני מכתיבה - אתם כותבים").
האם המורים מלמדים רק לפרנסה? רק להחדיר לראש לימודים? לעמוד ליד הלוח ולדבר, ואז לצאת מהכיתה, כי כבר אמרת את מה שיש לך להגיד ושאר הבעיה שלהם. כל שנה לומר אותו דבר.
45 דקות יכולות להציל חיים, יכולות לפתור דילמות, להחיות, להמית, להסביר, לתקן, לשבור, לפתור ודחוף.
אבל עדיף לתת תיפזורות, לא?
היום התהפכתי בקייקים, פעמיים. זה הדבר הכי מדהים שעשיתי, כולי מלאה אומץ D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
תתכבדו 
