שקט! חושבים כאן.

כנראה שאלוהים או שיותר נכון החינוך, ממש לא רוצה אותי חכמה ומוכשרת ואי לכך, כאשר אני עושה מבחן במתמטיקה כמו ילדה חמודה ותמימה, פותרת תרגילים על טיוטה ואז מעתיקה לדף אחר כדיי לשמור על נקיון ושיהיה יותר קל לבדוק למפלצת ההיא, מה אני מקבלת? נכשל! אז אוקיי, נכשל זה רק באשמתי. האומנם? קיבלתי את המבחן שלי חזרה כאשר הוא מבולגן איימים וחסר דף אחד. נחשו מה? בדף הזה היה את הפתרון של המשימה היחידה שהייתי בטוחה בה. הדף הזה עולה לי 17 נקודות ונחשו מה עכשיו? אין לי את ה17 נקודות האלה ועקב כך אני...נכשלתי! אם הייתי נכשלת רק מחוסר יידע המזוויע שלי בנושא, הייתי מבינה זאת, אבל בגלל שדף אחד נעלם בצורה חשודה ומסתורית ביותר, בגלל זה אני אמורה להכשל? איך זה אמור לבוא בחשבון? ותאמינו לי, אני יודעת חשבון!

והפעם, החלטתי לדבר על זה עם המורה, היא פשוט לא רצתה להקשיב לי. פניתי למרכזת שנראתה לי אישה נומרלית באופן כלשהו, היא אמרה לי שזה לא משנה. איך אני אמורה להבין את העובדה שלמורים שמלמדים אותי כביכול, אנשים מקצועיים למחצה לא איכפת מהציון שלי ומה הסיבה לו. ואם זה לא מספיק, היום בשיעור אלגברה המורה קראה לי שקרנית והוציאה אותי החוצה רק בגלל שהתנגדתי לה וזה לא שעשיתי את זה בחוצפה כלשהי - העזתי לענות לה במילה אחת "כן".

שלומית המרכזת החליטה להעמיד אותי על הטעות גם וניסתה לשכנע אותי שאי אפשר להעלים דף עם כל הרצון שבעולם ואפילו הדגימה לי בנחישות איך המורה אוספת דפים ושהיא לא יכולה לטעות.

אחר כך המורה למתמטיקה הצהירה שהיא בודקת מבחנים כבר 5 שנים והיא לעולם לא איבדה דפים. אם כל הכבוד לחמש שנים המאושרות האלה, אני שמונה שנים עושה מבחנים ואף פעם לא העלמתי דפים.

אפילו אורי גלר מסתפק בלכופף כפיות.

למרות הכל, המורה אמרה הרבה דברים, אקצר בדבריה "אני שונאת אותך, אבל את נשארת בהקבצה א'1".

אני מאוד מאושרת, אבל אני רוצה את הציון האמיתי שלי, שלא מושפע מאהבה של המורה שלי או מהדפים שנעלמו באופן מפתיע. כנראה שזה הדבר האחרון שאקבל.

הו, והיא גם תהתה למה אני הדרדתי, לא שהיא חיכתה לתשובה, אבל העיקר לשאול ולהשפיל אותי סופית, לא?

אז אני אענה לה, כי אני יודעת לכתוב, אני יודעת לבקר...אך ורק בכתיבה.

תארי לעצמך מצב, מורתי האהובה, שבו יש הופעה מרהיבה. האנשים שהיו בהופעה קלטו הרבה יותר דברים והיו פעילים יותר, מאשר האנשים שישבו בבית וראו את אותה ההופעה בטלויזיה.

אז אחרי שהעברת אותי לסוף העולם ימינה, אני מרגישה שאני בין אותם האנשים שרואים טלויזיה. אני יודעת שכשישבתי באמצע זה מאוד הפריע לראיית הנוף שלך, אבל עכשיו כשאני דחוקה בפינה את מתפלא למה אני לא משתתפת? זה כמו שהזמר שמופיע בהופעה יתרגז בגלל שהצופים בבית לא מוחאים כפיים, אבל מה באמת איכפת לך? את גם ככה לא תשמעי.

זה לא שאני היחידה, יש הרבה ילדים שיושבים ובוהים במפלצת הזאת מהצד. נקח למשל את נועם, ילד שיושב מאחורי. הוא יושב כאילו מנותק מהעולם וממלמל לעצמו דברים שלפעמים הם אשכרה נכונים, אבל חבל שאני היחידה שיש לי את העונג לשמוע אותם.

נראלי שסיימתי. קופאות לי הידיים.