מנסה לראות בדרך אחרת .

היא יצאה לחופש; השמיים היו תכולים, השמש האירה בכל כוחה, הפרחים לבלבו, העצים חייכו, הציפורים צייצו.

לאט לאט, היא הרגישה הרגשה מוזרה; השמים התכהו, השמש הייתה חלשה, צבעי הפרחים החלו להשתנות, העצים נכרתו, הציפורים כבר לא היו שם.

לבסוף, ברחה, לא מצאה דרך חזרה; השמיים היו שחורים וקודרים, לא הייתה שמש הירח והכוכבים נעלמו, הפרחים נבלו, לעצים לא היה שום זכר, הציפורים מתו, והסופה - הסופה החזקה שסררה באותו המקום כבר הרסה הכל.

את פשוט מגעילה אותי. אולי אני התנהגתי כמו מטומטמת אבל את עברת את הגבול.

את מגעילה, את דוחה, את אגואיסטית, את לא מודעת לעצמך.

עוד יום אחד ואני אתפוצץ.

למה את משפילה אותי ככה?

ועוד מולה.

מול הבן אדם שאת הכי לא צריכה.

תודה לך, על כל האושר שבי עכשיו.

-

אף אחד מהם לא שווה את זה.

למה לעזאזל אני בוכה.

למה אני בוכה?

מאותו הרגע, קרו כל כך הרבה דברים. דברים שעשו לי טוב וגרמו לי לתחושה טובה, ודברים שעשו לי רע שגרמו לי לתחושה רעה. דברים שרציתי לקוות, דברים לא יכולתי לסרב, דברים שלא משנה כמה שהם רעים - ראיתי אותם בעין טובה. מה שכן, קרו לי גם דברים רעים, דברים שגרמו לי להתחרט, לרצות משהו אחר, לזלזול ולרחמים. אבל עכשיו, אומנם אני עדיין תקועה עם זה, אני מקווה שחלקית אבל אני מנסה להתחמק מזה [?!]. אני מנסה לשקר את עצמי ולחשוב על משהו אחר. אני מנסה למצוא משהו חדש. אני לא שולטת על זה. אני מחכה לרגע הזה. האם הפתרון ההוא, האם הוא הפתרון האמיתי? הנכון? הפתרון שיעזור לי וייקל עלי? אני לא באמת יודעת. השאלה אם זה שווה לקחת את הסיכון הזה. כי אני יודעת, שאם הפתרון הזה לא נכון יקרו יותר מידי דברים רעים. אבל אם הפתרון יהיה נכון, אני אהיה הבן אדם השמח ביותר. ולמה אני מנסה להתחיל משהו חדש? למה דווקא את הדבר הזה?

כמה שאלות עולות בי, כמה שאלות.

עוד יום אהבה לבד. זה חוזר על עצמו שוב ושוב. כל שנה אני מדברת עם חברה אחרת על כמה שאנחנו לבד ביום אהבה וכמה שחסר לנו אהבה. כמה שזה יום ש'נועד' בשביל 'לבאס' אותנו. ואני לא יכולה להגיד שזה קל לי כל הבדידות הזאת; היא קשה לי. והאמת, אני לא כל כך צריכה את החבר הזה שיבוא מתי שהוא. אני פשוט צריכה את אהבה הזאת, את התמיכה, אני צריכה עוד מישהו שיהיה פה בשבילי. אני צריכה משהו שיחזק אותי. משהו שיתן לי מרץ. אני צריכה, מישהו שאני אעשה הכל בשבילו. אני צריכה מישהו לחשוב עליו. אני צריכה לשכוח את הבן אדם הזה. אני צריכה להתחיל מחדש. אני צריכה חופש, אני צריכה את ה'לילה טוב' מהבן אדם המסויים הזה שיבוא מתי שהוא. אני צריכה את ה'בוקר טוב'. אני צריכה מישהו שכל פעם שאני אחשוב עליו, אראה אותו, אקבל זכר ממנו; אני אחייך, כי אני אדע שיש פה מישהו. אני צריכה את המישהו הזה שאני יוכל לפרוק את כל מה שאני מרגישה.

וזה לא שאין לי את זה, יש לי הרבה, אני פשוט צריכה את הבן אדם הזה שאני יאהב.

אני כל כך סתרתי את עצמי בפוסט הזה.

ויש עוד פוסט למטה שכתבתי היום, לפני כמה דקות.