מנסה לראות בדרך אחרת .

והילד הולך במשך שעה ארוכה. שעה שלא נגמרת. במשך כל שעת ההליכה, ה'נוף' נראה אותו דבר. הגדר הגבוהה במיוחד, חוטי התיל המסתלסלים עם עמודי המתכת המחברים בינהם. ''ההליכה לאורך הגדר ארכה זמן רב יותר ממה שברונו ציפה; נראה היה שהיא נמשכת עוד ועוד לאורך כמה קילומטרים. לאחר שהלך כמעט שעה הופיעה נקודה זעריה במרחק והוא צמצם את עיניו לראות מה הדבר. ואז, כשהתקרב עוד יותר, הוא ראה שהדבר הזה לא היה נקודה ולא היה כתם ולא בועה ולא צורה, אלא בן אדם''. הוא לא באמת הבין מה פירוש הדבר. כלומר, אביו אמר שהאנשים האלו, שנמצאים מאחורי הגדר, איפה שיש אדמה אפורה, איפה שכל האנשים לבושים אותו הדבר, איפה שרואים הרבה חיילים ושומעים רעש של יריות הם לא בני אדם. 'מהי הכוונה האמיתית' שאל את עצמו. הם הרי כן בני אדם. הילד הזה שיושב במבט מיוחם ומסכן, כאילו שלא התקלח כל החיים, היה לבדו, ניסה להסתכל מעבר לגדר. ואני, הילד עם הבגדים המפוארים ועם השיער המסודר, יושב ומסתכל, מסתכל מעבר לגדר ומנסה להבין מה פירוש הדבר אשר אני רואה.

הנער בפיג'מת הפסים - מומלץ.

לא נשכח ולא נשלח.